לאחרונה הגיעו לישראל (ביס ובהוט) שתי סדרות קומיות מוצלחות שבבסיסן רעיון דומה: שתיהן עוסקות בנשים בשלות, שזכו בעבר להצלחה גדולה בעולם הבידור, תוך שנוצלו על ידי הגברים שהתניעו את הקריירה שלהן. כעת, עשורים אחרי כן, הן מנסות למצוא דרך להמציא את עצמן מחדש.
את "Hacks", של שירות הסטרימינג HBO מקס, יצרו שלושה מהכוחות המניעים של "ברוד סיטי" - פול דאונס, לוסיה אניאלו וג'ן סטצקי, ומככבת בה ג'ין סמארט. השחקנית הנפלאה, שפרצה בשנות השמונים בסדרה "עיצובים" וזוכה לעדנה מחודשת בשנים האחרונות בסדרות נחשבות כמו "הסודות של איסטאון" (שם גילמה את אמה של קייט ווינסלט) ו"השומרים" של HBO, וכן "לגיון" והעונה השנייה של "פארגו" - את שתיהן יצר נואה האולי עבור FX.
בסדרה החדשה מגלמת סמארט את דברה ואנס, סטנדאפיסטית שימיה הטובים מאחוריה ואת השנים האחרונות היא מעבירה במופע קבוע בלאס וגאס, כולו מלא בבדיחות האוטומטיות והנושנות שלה. כאשר סכנה מרחפת על המופע הוותיק, סוכנה (בגילומו של דאונס, המוכר גם כטריי מ"ברוד סיטי") שולח אליה את אווה, כותבת צעירה, בוטה ויהירה (בגילומה של הקומיקאית האנה איינביינדר), שאך זה פוטרה מעבודתה הקודמת בגלל ציוץ פוגעני. תקוותו היא שדם חדש יצליח לרענן את המופע ולמנוע את ביטולו.
מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר
"Hacks" סובלת מאחת הבעיות המשמעותיות של סדרות שעוסקות בקומדיה. על כל "גברת מייזל המופלאה" יש "מת על הבמה", ששרטטה את סצנת הסטנד-אפ בלוס אנג'לס של שנות ה-70, או "סטודיו 60" של ארון סורקין, שעלילתה התרחשה על רקע תוכנית מערכונים איקונית דוגמת "סאטרדיי נייט לייב" - סדרות שקטעי הקומדיה שלהן לא ממש משכנעים. בכל הנוגע לקומדיה שבתוך הקומדיה, "Hacks" מצטרפת לשתי האחרונות. יש הבדל עצום בין כתיבה וביצוע של סדרה קומית לבין כתיבה וביצוע של סטנד-אפ, וכמעט בשום שלב הקומדיה של דברה או אווה מספיק משוננת כדי לשכנע אותנו שהשתיים הן כשרונות גדולים בתחום.
הגם שהממד החשוב הזה מונע מ-"Hacks" להיות גדולה, עדיין מדובר בסדרה חמודה ומלאה בנשמה, שמיקומה בלאס וגאס המזויפת מזקק את האמת המפעפעת בה. היא עוסקת בפערי דורות בין שתי הגיבורות שבמרכזה, ובאמצעותן זורקת אור על ההיסטוריה הלא-מספיק-ידועה של התלאות שקומיקאיות נאלצו לעבור בדרכן למעלה. עולם של גברים נלוזים במועדוני לילה מפוקפקים, כאלה ששולחים ידיים כעניין שבשגרה ושולטים בקריירה ובגורל של הנשים שמנסות להצליח בתחום. אווה חיה בעולם אחר, חדש ואמיץ יותר, אבל הוא נעשה כזה בזכות מישהי כמו דברה שסללה את הדרך לנשים אחרות.
וזו מעלתה הגדולה של "Hacks" בסופו של דבר: היחסים ההפכפכים בין שתי הנשים הם לב הסדרה. הם אורגניים, מסקרנים ונוגעים ללב, נעים כל הזמן בין נחישות לפגיעות, ושומרים על העניין והרגש לאורך עשרת הפרקים של העונה הראשונה.
"בנות לנצח" (במקור "Girls5eva"), לעומתה, מגובשת וטובה יותר. הקומדיה של שירות הסטרימינג פיקוק, עוסקת בחברות בלהקת בנות מסוף שנות התשעים שמנסות לעשות קאמבק, והיא מצחיקה עשרות מונים מהיצירה שעוסקת בקומדיה. הסדרה המוזיקלית עוקבת אחר להקת בנות לשעבר ששמה כשם הסדרה, ולפני שנים היה להן להיט אחד ענק. כיום הן בעלות משפחות עם כיווני קריירה שונים בתכלית, אבל כאשר ראפר משגשג מסמפל את הלהיט ההוא, החזרה שלהן לתודעה משכנעת אותן להתאחד מחדש בניסיון לזכות שוב בתהילה - הפעם בתנאים שלהן. בין היתר מככבות שרה ברייליס, רנה אליס גולדסברי ("המילטון"), ביזי פיליפס ("קוגר טאון") ופולה פל ("סאטרדיי נייט לייב", "פה גדול").
את "בנות לנצח" יצרה מרדית סקרדינו, אחת מכותבות "קימי שמידט" של טינה פיי ורוברט קרלוק, שמפיקים גם את הסדרה הנוכחית, ומגע ידם מורגש היטב לאורך שמונת פרקי הסדרה. סחרחרת הבדיחות הבלתי נגמרות, קווי המתאר המחורפנים, הרפרנסים הבלתי פוסקים לתרבות הפופ ("אני רק מתפללת שגל גדות לעולם לא תשמע מה עשית לשיר שלה, 'Imagine'", אומרת אחת החברות ברצינות), הגיבורות שמהלכות על הקו שבין עלובות לווינריות - "בנות לנצח" כוללת את אלה ומתבלת את כל זה באסופת שירים קורעים מצחוק.
לא פשוט ליצור שירים באמת מצחיקים, אבל אלה של Girls5eva היסטריים. למשל השיר "חברה חלומית", עם שורה כמו "אנחנו חברות חלומיות, כי האבות שלנו מתים / אז לא תצטרכו לפגוש אותם ולהישאל למה עזבתם את הלימודים". או "הבחורה האחרת": "אם הגבר שלי בוגד / נתעצבן רק על הבחורה האחרת / זו הייתה אשמתה בלבד". שירים אולטרה סקסיסטיים שמבוצעים על ידי חמישיית נערות בלבוש אופנתי-דאז ובכוריאוגרפיה הולמת שמבהירה את האבסורד, שחל כמובן גם על תוצרי העולם האמיתי.
כל נשות "בנות לנצח" נפלאות, ושתיים מהן במיוחד: ראשית, שרה ברייליס. הזמרת והיוצרת שהתפרסמה בזכות שירי פופ מתקתקים ונשכחים, מלבד אותו להיט אחד ענק, עושה כאן את תפקיד המשחק המשמעותי הראשון שלה, ומדובר בהפתעה מרשימה. היא מוצלחת גם ברגעי הדרמה וגם בקומדיה, גם ברגעים המינוריים וגם באלה שדורשים ממנה דברים גדולים יותר. מי ידע שיש בה את זה.
אבל את ההצגה גונבת רנה אליס גולדסברי. גם מי שלא זכה לראות את "המילטון" בברודוויי עם הקאסט המקורי, כלומר רובנו המכריע, נחשף אל תפקידה המדהים של השחקנית והזמרת בתיעוד המצולם מהשנה שעברה. גולדסברי, שחגגה השנה 50 ונראית בקלות 15 שנה פחות מזה, מפליאה לגלם את הכוכבת הגדולה והמלאה מעצמה. זו עם הכישרון הענק שכולם חשבו שתצא לקריירת סולו ענקית. זו שתמיד תלהטט בקולה כדי להאפיל על חברותיה ללהקה ולהדגיש עד כמה היא טובה יותר. זו שמטפחת אשליה של הצלחה בפני העולם - ובפני עצמה - כדי לא להישמט כהבטחה בלתי ממומשת.
הקריירה של גולדסברי מכובדת מאוד אבל היא לא בדיוק הייתה שם שמוכר לקהל הרחב. ההופעה שלה כאן פנומנלית, והעובדה שזה קורה בסדרה העוסקת בנשים בגיל העמידה שחוצבות לעצמן הזדמנות שנייה לתהילה - מרגישה הולמת ופואטית. היא גם עוזרת לחשוף את הרובד ב"בנות לנצח" שאולי קל לא להבחין בו: הסדרה מלאה בכל כך הרבה בדיחות עד שהן עלולות לכסות על הממד הכן שלה, מעבר לחיצים הפארודיים המדויקים על ז'אנר הלהקות המהונדסות. בדומה ל-"Hacks", גם כאן פער הדורות הוא מוטיב משמעותי, במקרה הזה בין הגיבורות לבין עצמן בצעירותן. הסדרה קופצת בקביעות בין ההווה לבין הארכיון המומצא של העבר - קליפים, ראיונות וכן הלאה - מחדדת יפה את כברת הדרך שבין התום לפיכחון.