מיותר להסביר עד כמה החמסין דומיננטי בחיי היומיום שלנו, אבל השרב כמעט ולא מככב בקולנוע הישראלי. תחת זאת, באופן מלאכותי במיוחד, הבמאים המקומיים מעדיפים לתאר כיצד הגיבורים מתייסרים בגשם. לעומת זאת, בתעשיות קולנוע אחרות נפוץ תת-ז'אנר של סרטי "היום הכי חם בשנה". הדוגמה המפורסמת ביותר לכך היא "עשה את הדבר הנכון", וכעת מצטרף לרשימה סרט ניו יורקי נוסף ולוהט גם כן, "שכונה על הגובה".
במקור, נקרא הסרט "In the Heights" והוא מבוסס על מיוזיקל בימתי בשם זהה, אותו כתב לין-מנואל מירנדה, אולי היוצר האמריקאי הבולט בדורנו, ומי שחתום גם על המיוזיקל האיקוני של הדור הזה - "המילטון".
"In the Heights", מצידו, נקרא בשם וושינגטון הייטס, שכונה במנהטן שרבים מתושביה הם מהגרים לטינים-אמריקאיים. ההפקה הבימתית עלתה לראשונה ב-2005 וזכויות העיבוד הקולנועי נרכשו שלוש שנים לאחר מכן, אבל ההפקה הוקפאה והתעוררה לחיים רק בשנים האחרונות, מן הסתם בעקבות ההצלחה של "המילטון" שסימנה את מירנדה כתרנגולת המטילה ביצי זהב להוליווד. כזכור, דיסני גייסה אותו גם לגלגולים החדשים של "מרי פופינס" (שכבר יצא, ולא הותיר חותם) ושל "בת הים הקטנה" (שייצא בעתיד).
מירנדה גם כיכב בחלק מן ההפקות של המיוזיקל המקורי - אבל בסרט מופיע רק בתפקיד משני, ואת שרביט הבימוי הפקיד בידי ג'ון צ'ו, שעשה עבודה מצוינת בכמה מסרטי "סטפ אפ", בסרטיו של ג'סטין ביבר וב"עשיר בהפתעה".
הסרט עלה בארצות כבר לפני כחודש, ואלינו מגיע רק כעת, אבל האיחור בהפצה דווקא הועיל פעם, כי הוא הפך את העלילה שלו לאקטואלית עוד יותר. "שכונה על הגובה" מתרחש במהלך מכת חום שפוקדת את ניו יורק, ומאיימת לגרום להפסקת חשמל בשכונה כולה. הדבר מקשה עוד יותר על החיים של התושבים המקומיים, שגם ככה סובלים משלל מכות: ג'נטריפיקציה, גזענות וקשיים כלכליים. לכך מוסיף העיבוד הקולנועי נדבך אקטואלי נוסף שלא היה קיים במקור הבימתי - מאבק בחוקי ההגירה הנוקשים שהביא עמו ממשל טראמפ.
גיבורי וגיבורות המיוזיקל, רובם ככולם צעירי השכונה, עומדים גם בפני אתגרים אינדיבידואליים: אחת חוזרת בראש שפוף מאוניברסיטת סטנפורד היוקרתית, שאביה השקיע את כל ממונו כדי לשלוח אותה אליה, אחרת לא מצליחה לצאת מוושינגטון הייטס לשכונה יוקרתית יותר ואחר רוצה בכלל לחזור לרפובליקה הדומיניקנית, וכמובן שלכולם יש תסכולים רומנטיים. כמיטב המסורת המוזיקלית, הם מתמודדים עם המכאובים בעזרת שירים וריקודים, ולאור מזג האוויר, הפעם גם באמצעות לבוש מינימלי והשפרצת מים - אין כמו גלי חום כדי לתת לקולנוע מהוגן גושפנקא להציג מראות שכאלה.
בחלוקה גסה, אפשר להגיד כי יש שני סוגים של סרטים מוזיקליים - כאלה בהם חלק הארי של העלילה מועבר באמצעות דיאלוגים, והנאמברים הם רק הדובדבן שעל הקצפת; וכאלה בהם החיים הם שיר, גם חילופי מילים פשוטים מתרחשים בחרוזים, וגם השיאים הדרמטיים הם מוזיקליים. "שכונה על הגובה" משתייך לקבוצה השנייה, וטוב שכך - כי המוזיקה בו נפלאה, שלא לומר מושלמת, ותענוג לקבל עוד ועוד ממנה.
הפסקול שמירנדה כתב עומד בפני עצמו, אבל כאן נוספות לו עוד כמה מדרגות. כבר מהדקות הראשונות, ברור לנו שאנחנו בידיים טובות: בגלל הקצב שבו הגיבור דופק על העץ ברגע שבו המוזיקה מתחילה; בגלל הדרך שבה המצלמה משתמשת בקו הרקיע הניו יורקי ובתאורה הטבעית שלה; בגלל המנעדים הקוליים של המשתתפים והמשתתפות - השם העברי של "In The Heights " אולי יהיה מושא לבדיחות בקרב מי שנהנים לצחוק על תרגומים, אבל הוא מתאים דווקא, כי הסרט הזה באמת על הגובה.
הסרט לא קצר, מה שאומר כי תזכו ליהנות מן המזגן של הקולנוע במשך כשעתיים ועשרים, והוא ממלא את הזמן הזה בכל טוב. יש בו המון שירים (כמעט עשרים), והמון ריקודים, דמויות, קווי עלילה וסוגיות חברתיות ואקטואליות, והכל מוגש לנו כיד המלך וברמה הגבוהה ביותר.
כוכבי הסרט, למשל אנתוני ראמוס, קורי הוקינס, לזלי גרייס ומליסה באררה, הם לא כוכבים גדולים במיוחד - השם הכי מוכר הוא כנראה ג'ימי סמית'ס, הזכור עוד מ"פרקליטי אל.איי", "NYPD" ו"הבית הלבן", וכאן מגלם את אביה של אחת הגיבורות. כולם לוהטים, כריזמטים ומיטיבים לבנות דמויות מעוררי הזדהות, ואם בכל זאת יש תלונה אחת לגביהם ולגבי התוצאה בכלל, היא ש"שכונה על הגובה" לא ממש מצליח להעניק לכל דמות אופי מובחן כדי לבדל אותה מן האחרת.
בשנים האחרונות שמענו לא מעט תלונות על איכות השירה והריקודים בסרטים מוזיקליים, למשל "לה לה לנד" ו"קאטס", אך כאן הביצועים רק משפרים עוד יותר את המוזיקה המעולה מלכתחילה. יש בסרט כמה וכמה נאמברים מופתיים ממש, ובזכותם צפיתי בו פעמיים ואשמח לצפות בו פעם נוספת.
למרות כל זה, "שכונה על הגובה" היה עלול להתגלות כלא יותר מאשר מחזמר מצולם, אבל רוב הזמן הוא קולנועי עד מאוד, בזכות העבודה של הבמאי ושל הצלמת אליס ברוקס. הדבר מגיע לשיא בסצינה בה המציאות הניו יורקית היומיומית הופכת למעשה קסם, מהסוג שיכול להתרחש רק בקולנוע. נותיר לכם לגלות במה מדובר, אבל נאמר בינתיים שגם פרד אסטר לא היה מתבייש ברגע הזה.
ההורמונים, הפיזוזים והרגעים החלומיים מתנגשים כל הזמן בטלטלות הכלכליות, הפוליטיות והחברתיות, כך שזה רחוק מלהיות סרט אסקפיסטי. המציאות האמריקאית המורכבת המשיכה להשפיע עליו גם לאחר צאתו - למרות ש"שכונה על הגובה" חוגג את התרבות הלטינו-אמריקאית יותר מכל תוצר הוליוודי גדול אחר, בכל זאת האשימו אותו בגזענות. זאת, כיוון שהליהוק כולל בעיקר שחקנים ושחקניות בגוון עור בהיר, בלי ייצוג להגירה הלטינית השחורה. מירנדה התנצל, אלא מה, אבל המהומה תרמה לכישלון הקופתי של הסרט, שלמרות הביקורות המעולות לא הצליח להתרומם בקופות.
בישראל, בה נהוג לבוז לתקינות פוליטית שכזו, סביר להניח כי הסערה המדוברת תעבור לקהל המקומי מעל הראש. אבל איך הסרט עצמו יתקבל? מצד אחד, "שכונה על הגובה" מיטיב לתת תחושה של זמן ומקום, ומתרחש בתוך מציאות אמריקאית ספציפית ביותר. מצד אחר, יש בו גם ממד אוניברסלי, ובעיקר כזה המתכתב עם המציאות שלנו.
לא פעם מזכיר הסרט את "קזבלן", ובגלל סיבות רבות, בהן העיסוק בג'נטריפיקציה ובגלי חום, אפשר בקלות להעתיק את העלילה שלו ליפו. לא בטוח איך "שכונה על הגובה" יעבוד בישראל, אבל דבר אחד ודאי: צפייה בו מבהירה שהגיע הזמן להפיק מיוזיקל תוצרת הארץ המתרחש במהלך היום הכי חם בשנה.