בין אם תעריכו אותו או תסלדו ממנו, יו"ר רע"ם מנסור עבאס הוא אחת מדמויות המפתח של השנה החולפת, מי שהפך מח"כ כמעט אלמוני בציבור היהודי לסופרסטאר פוליטי שהמהדורות נעצרות לכבודו ושחקן מפתח בכל קואליציה. ללא ספק, הוא מסקרן מאוד גם את התקשורת, ולאחר כשלושה חודשים שבהם ליווה אותו מקרוב, הציג אתמול העיתונאי רביב דרוקר את הממצאים בפרק השבועי של "המקור" (רשת 13).
תמיד מעניין לראות את בית החרושת הפוליטי לנקניקיות מבפנים, עד כמה שניתן, ובוודאי מזווית כזאת שמגלה לנו את התיזוזים הפוליטיים, המו"מ הכפול ובעיקר ההליכה בין הטיפות בדרך למושב סביב שולחן הממשלה. פעם אחר פעם ממחיש הפרק עד כמה מרחב התמרון הזה הוא מצומצם במיוחד.
עם זאת, רוב ההתרחשות נותרת בצל, ועבאס מתעתע גם בפרשן הפוליטי מול המצלמות. הוא חייכן, רגוע, בלי ששום דבר באמת מוציא אותו מהכלים, ואילו דרוקר - שיושב בשורה הראשונה ללא יכולת לגלות אילו הכרעות יתקבלו - מוקסם ממנו, אין מילה אחרת לתאר את זה. השניים מסתחבקים, צוחקים, מדברים על אוכל.
זה מעניין ואפילו חביב, אבל גם במידה רבה חסר. קודם כל כפרופיל - קיבלנו מעט מאוד מידע על הרקע של עבאס כאדם וכפוליטיקאי והכוורת שלו, כמו גם על רע"ם כסיעה, וכמעט אף דמות - מקורבת או יריבה - לא סיפקה זוויות נוספות.
לא פחות מכך, דרוקר, פרשן שלא חושש להתעמת עם אף גורם פוליטי באולפנים, דווקא לא התעקש במיוחד עם עבאס המסתחבק באף סוגייה כבדת משקל, לא דחק אותו לפינה ולא דרש ממנו הבהרות נחרצות בסוגיות אידיאולוגיות (אך הוציא תשובה מתחמקת בנושא הלהט"ב, ופחות מכך בנוגע לסוגיות מדיניות). הדרמה ההיסטורית של עבאס ראויה לעיסוק דרמטי יותר.
ומה לגבי האלימות המשתוללת ברחובות, הפערים החברתיים והגזענות, עתיד החיים המשותפים בנגב ובכלל? אלה הוזזו הצידה עבור הקרע עם המשותפת והיחסים עם הליכוד ונתניהו. בכך לפחות - ואולי זה סוג של נחמת עניים - היחס לעבאס אינו שונה בנוף הסיקור הפוליטי הכללי, שמתמקד בפרוצדורות ובמאבקים להשגת כוח במקום במהות.
ואמנם, אפשר להעריך שזאת לא תהיה ההזדמנות האחרונה לעסוק בדמותו של עבאס בשנים הקרובות. בתוך זה, הפרק של "המקור" הוא אמנם נקודה נוספת בגל החדש ביחסי התקשורת הישראלית והפוליטיקאים הערבים, שמקבלים כעת נתח משמעותי יותר מהדיון הציבורי - אבל יש תכניות שמהן אנחנו מצפים לקצת יותר.