אולי בכל זאת הזמנים משתנים, לפחות בכמה היבטים. הרבה מים עברו בירקון מאז הריאיון ההוא של סתיו סטרשקו אצל אופירה וברקוביץ' לפני שלוש שנים וחצי, שסימן רגע שפל ביחס הטלוויזיוני לקהילה הטרנסית. אמש, בכתבה ארוכה במיוחד של דנה ויס בחדשות סוף השבוע, במה מכובדת בהרבה כמובן, זכתה שופטת הכדורגל ספיר ברמן ליחס אחר לגמרי.
יכול להיות שצריך להציג את הכתבה הזאת בבתי הספר - לאו דווקא בגלל העבודה העיתונאית, זאת הרי לא הייתה כתבה מושקעת או יצירתית במיוחד: בסך הכול ריאיון, בלי הרבה דמויות נוספות מסביב - אלא בזכות המסגור בלב הפריים טיים של ערוץ 12: ברמן הוצגה כאישה אמיצה, וכסיפור הצלחה מהדהד של מי שמגשימה את עצמה אישית ומקצועית מכל הבחינות.
ויס מראש הגיעה יותר כדי להקשיב ונתנה לברמן להגדיר את סיפורה שלה. ברמן מצידה ענתה בחדות על שאלותיה של ויס, ונענתה בפתיחות להזדמנות לדבר. בלב הסיפור הזה, החיים בארון מוצגים כקושי הגדול, היא מדברת על החרדות והמתחים שנלווים אליהם - בעוד היחס מהסביבה, מההורים, מהקולגות, מהמוכרות בחנויות הבגדים ומהאנשים ברחוב אחרי כן הוא כמעט בכל המקרים כזה של אהדה וחיבוק, והעתיד כולו נראה ורוד. "אני קמה בבוקר אישה? אני מאושרת", היא אומרת.
ב-2021 זה אמור להיות מובן מאליו, ולרבים זה באמת מובן מאליו. אם כך, אז למה בעצם הכתבה על ספיר ברמן היא ביג דיל? לא רק כי הגיבורה מרשימה, אלא כי אי אפשר להפריז בחשיבות האפקט החינוכי והציבורי של כתבה מחבקת כזאת לדמות שמייצגת את אחת הקבוצות הפגיעות ביותר בחברה, בישראל ובעולם, שסופגת אלימות וביזוי לעתים כה קרובות.
זה ביג דיל, כי בשנה שעברה נרשמה בארץ עלייה של 27% בתלונות על להט"בופוביה, כשרבע מהפונים היו אנשים על הקשת הטרנסית. לפני שבוע הכריז נשיא צ'כיה כי "טרנסג'נדרים הם אנשים מגעילים". בברזיל לבדה נרצחו בשנה שעברה יותר ממאה טרנסג'נדרים. זה העולם שאנחנו חיים בו. בעידן כזה, אם הריאיון עם ברמן עזר לפחות לכמה צופים ללמוד קצת יותר טוב על מיהם טרנסים וטרנסיות - הוא אחד הדברים הכי חשובים שיכולים להיות משודרים במהדורות.