מדורת השבט: "הלוטוס הלבן" מחקה את הפריבילגיה - וגם לועגת לה

    המיני-סדרה החדשה של HBO לוקחת את דרמות היוקרה של השנים האחרונות, על כל המאפיינים שכבר למדנו לזהות בעל פה, ומשתמשת בהן לסאטירה עוקצנית ומופרעת. האם אפשר להגדיר סדרה שמנסה כל כך לערער את צופיה כמהנה? במקרה הזה התשובה היא בהחלט כן

    • הלוטוס הלבן
    • HBO
    טריילר "הלוטוס הלבן" (HBO)

    אחד הטרנדים הטלוויזיוניים הבולטים של השנים האחרונות הוא דרמות יוקרה. כולנו כבר יודעים לזהות בקלות את הסדרות מהז'אנר הזה לפי מספר מאפיינים: קאסט של כוכבים נוצצים, נופים מרהיבים (בדרך כלל של עיירות נושקות לים), פסקול איכותי שנבחר בקפידה, וכמובן עלילה שמציגה סוד גדול שמרחף מעל המתרחש. מלבד הבאזז הגדול ושלל הפרסים שנפל בידי "שקרים קטנים גדולים" למיניהן, משהו בהן אליטיסטי להחריד. גם אם הבעיות שמוצגות בהן אוניברסליות, קשה לטעות ולחשוב אפילו לרגע שהן נוגעות באמת גם לנו. העושר מנקר העיניים, הנוף האנושי המאוד מסוים - הכל נועד לאפשר לנו להיות אורחים לרגע בסבלם של היפים והנכונים. צרות, אבל בסטייל.

    אף שלכאורה היא כוללת את כל המאפיינים של הז'אנר, "הלוטוס הלבן", המיני-סדרה החדשה מבית HBO (שעלתה ביום שני גם ביס, הוט וסלקום טיוי), היא ככל הנראה הסאטירה הראשונה עליו. ההבנה הזאת אינה מיידית, וככל הנראה שבכוונת מכוון. האופן שבו הסדרה מתפתחת, ובעיקר האופן שבו היא מתייחסת לגיבוריה, חושפת אט אט את עמדתה כלפי צרות של עשירים בכלל וסוגיות של מעמדות חברתיים בפרט. אלא שבניגוד ל"יורשים", למשל, המהפך הזה בנקודת המבט מסימפטיה לסלידה, לא הופך לעונג אלא לזמזום טורדני ועוכר שלווה של חוסר נוחות.


    מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר

    עוד בוואלה!

    מצעד סדרות העשור: "מוארת" במקום ה-57

    לכתבה המלאה
    מתח תמידי בין הפסטורליה לפסקול. "הלוטוס הלבן" (צילום: מריו פרז, HBO)

    עלילת "הלוטוס הלבן", שיצר מייק ווייט המוכשר ("מוארת") - שגם כותב ומביים את כל פרקיה - מתרחשת במשך שבוע במלון יוקרתי בהוואי הנושא את שם הסדרה. אל המקום מגיעים במקביל בן העשירים המפונק שיין (ג'ייק לייסי, "המשרד") ורעייתו הטרייה, רייצ'ל (אלכסנדה דדאריו, "משמר המפרץ")ֿ; אישה בודדה ודכאונית בשם טניה (ג'ניפר קולידג', "אמריקן פאי"); וניקול, מנכ"לית וורקוהולית של חברת ענק (קוני בריטון, "ג'ו הנבל") שמגיעה לאי עם בן זוגה השחוק, מארק (סטיב זאן, "מציאות נושכת", "טרמיי"), בנה המנוכר קווין (פרד הצ'ינגר), בתה המתבגרת והעוקצנית, (סידני סוויני, "אופוריה") וחברתה פולה (בריטני או'גריידי, "קול קטן"). את פניהם מקבלים עובדי המלון, בראשותו של המנהל ארמאנד (מוריי בארטלט, "Looking"), אוסף של אנדר-דוגים המנסים ככל יכולתם לרצות את האורחים הנכבדים, בעוד אלה מתנהלים ממשבר אחד למשנהו, ולעיתים קרובות סוחפים אליו בעל כורחם גם את העובדים.

    עוד לפני העלילה עצמה, "הלוטוס הלבן" מייצרת מתח תמידי בזכות בפער שבין הפסטורליה המרהיבה, לשימוש חכם בפסקול. המלחין הספרדי כריסטובל טאפיה דה ויר (שמכיר היטב את המלאכה מעבודותיו הקודמות ב"מראה שחורה" ו"אופוריה") ייצר עבור הסדרה נעימות שבטיות אגרסיביות, שמלוות אותנו מהפתיח ועד לוויכוחים סוערים, תגליות מרעישות או רגעי מתח. הדיסוננס התמידי הזה בין נופי מרגוע לבין צלילים מבשרי רעות, מונע מהסדרה לשקוע לאותה סחבת סבונית שמאפיינת את ז'אנר דרמות היוקרה. תחושת חוסר הנוחות או חוסר השלווה הזו היא האצבע המשולשת הראשונה של ווייט לכיוון הז'אנר. במקום לנסות לשאזם את להיט האינדי התורן, "הלוטוס הלבן" כמעט מתגרה בנו להסיר מבט או להתעסק בטלפון.

    עוד בוואלה!

    תפוח מצהיב: "פיזיקל" מדשדשת במקום, "סיפורה של ליסי" צוללת לתהומות

    לכתבה המלאה
    עיקר כוחה הוא הדינמיקות בין הדמויות. ג'ייק לייסי, אלכסנדרה דדאריו, "הלוטוס הלבן" (צילום: מריו פרז, HBO)

    הגיבורים הלבנים והאמידים מאוד שלו, מהווים עבור ווייט כלי להצגה שנונה, מעצבנת (במובן הטוב כמובן) ובעיקר יעילה של פערי המעמדות. לעתים ההתנגשות הזו בוטה, קטנונית ומופגנת, כמו במקרה של דמות שמתעקשת להתעמר בעובד מלון ממושכות על עניין טכני וחסר חשיבות. אך במקרים אחרים ומענגים לא פחות, היא נטולת מודעות עצמית לחלוטין. כך, פולה, חברתה המתבגרת של אוליביה, נאלצת להתמודד פעם אחר פעם עם התחושות של צעירה שחורה שנלקחה לחופשה על ידי משפחה לבנה ועשירה, שאינה מסוגלת לראות את הפריבילגיה שלה גם כשהיא מביטה בה במראה. בעיות העולם הראשון האלה הן בדיוק הבעיות שמייצרות את אותה דרמה נוצצת בסדרות האיכות מהתחום, ואילו כאן מקבלות לפתע טוויסט אחר. ככל שהן דרמטיות יותר, כך הן נראות נטולות חשיבות, מנותקות ומפונקות.

    אף שמדובר על הנייר בקומדיה, קשה לומר ש"הלוטוס הלבן" קורעת מצחוק. יש לה הברקות לא מעטות, חלקן מתגנבות עלינו כמעט בהפתעה לאורך ששת פרקי הסדרה (כולם נשלחו מראש לביקורת), אבל עיקר כוחה היא הדינמיקה בין הדמויות השונות. למרבה השמחה, הליהוק הנהדר מספק כאן שלל הופעות יוצאות מן הכלל. בראשן ארמנד החלקלק, שנע באמנות בין התרסקויות מפוארות לנקמות מתוקות, והכל תחת החיוך המעושה של נותן שירות מיומן. גם סוויני הנהדרת, מכניסה את מלוא הפריבילגיה והרעל לנעליה של מתבגרת ניו יורקרית טיפוסית, שמתגלה כסוג של נבל. המשחק והמתחים בין הדמויות השונות כל כך יעילים, עד שהסוד הגדול, אותו גימיק שמאפיין את סדרות האיכות ונמצא גם כאן, תופס מקום שולי בהתרחשות הכללית. כאילו כדי להוכיח שהייתה יכולה להסתדר גם בלעדיו.

    עוד בוואלה!

    "Sex\Life" של נטפליקס אולי מלאה בסקס אבל בעיקר מעוררת רחמים

    לכתבה המלאה
    שכבות מתקלפות מהחלום הקפיטליסטי. קוני בריטון, "הלוטוס הלבן" (צילום: מריו פרז, HBO)

    שחקנית משנה חשובה לא פחות מהאחרים בעלילה היא הוואי עצמה. החלטה חכמה נוספת בנושא הצילום היא לא "לנצל" את נופיה המדהימים כדי לחבר בין סצנות בדרך שדרמות עושות. תחת זאת, הם נחשפים לעינינו דרך הדמות היחידה שמצליחה להתנתק מכלוב הזהב, לצאת אל החוף ולגלות את העולם שמחכה מחוצה לו. על אותו החוף, בזכות תושבי הוואי שמפציעים לפתע, גם מתרחש מוסר ההשכל השקוף יותר של הסדרה, על ההבדל בין אושר לעושר. ובכל זאת, גם השיעור הזה מצליח לעבור מבלי לגרום לגלגול עיניים.

    האם ניתן ליהנות מסדרה שמסרבת לספק לצופיה שלווה ומרגוע? "הלוטוס הלבן" מוכיחה שהתשובה היא בהחלט כן. עם צילום מרהיב ותצוגות משחק נהדרות, אווירה שבטית ומתח שנח כל הזמן מתחת לפני השטח - היא הופכת את החופשה הפסטורלית הזו לג'ונגל אנושי של ממש. בגידות, שקרים, ניצול, סחיטה - כל אלה מתערבבים יחד לעלילה סוחפת ומבדרת. ואיכשהו, כשהכל נגמר וחוסר הנוחות סוף סוף משתחרר, התחושה היא שהיינו רוצים להישאר עוד קצת בתוך הג'ונגל הפוטוגני הזה. לקלף עוד כמה שכבות מהחלום הקפיטליסטי שמכרו לנו סבוניות יוקרתיות עם כוכבים נוצצים.

    טרם התפרסמו תגובות

    הוסף תגובה חדשה

    בשליחת תגובה אני מסכים/ה
      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully