אם זה מה שיש לנועה קירל להציע לעולם, למה שלוס אנג'לס תחכה לה?

כשסטטיק ובן אל פרצו לחיינו לפני כמה שנים, אחת הסיבות שהם הדהימו את הקהל והתקשורת היה הגיוון המפתיע ברפרטואר שלהם. כל סינגל התכתב עם מורשת מוזיקלית - וגם ויזואלית - אחרת, מברזיל ועד יוון, כחבילת רפרנסים שלמה וללא ספק מושקעת רוב הזמן, מין סאגת פופ פוסטמודרנית. הסינגלים נערמו בזה אחר זה כחלק מהמרד הדורי בשיטת האלבומים, אבל בשלב מסוים המערכת האטה. היא אמנם המשיכה לפעול, אך לא באותה עוצמה. כבר זמן מה שאף להיט לא באמת הפך את המדינה, הניסיון לפרוץ בחו"ל לא הביא בינתיים לתוצאות המיוחלות, וסטטיק ובן אל היום הם אולי קודם כל דמויות טלוויזיוניות ("הכוכב הבא", "הזמר במסכה", פרסומות לפרטנר ולמילקי, בין היתר).

על הרקע הזה, עצם ההכרזה על האלבום החדש של הצמד - אלבום הבכורה, למעשה - היא מפתיעה. האלבום, המלא בשיתופי פעולה, נקרא "שבעה ירחים", והוא מכיל שבעה שירים שיצאו לרדיו בזה אחר זה במשך שבוע - גימיק חביב אך חסר משמעות. ולא שבשירים יש בשורה אחרת: קשה לומר שהשלם גדול מסך חלקיו, ושההתרגשות שליוותה אותם בתחילת הדרך עדיין כאן. ההיפך הוא הנכון: הטקסטים חלשים, ההרפתקנות כמעט נעלמה, ועייפות השתלטה על המוצר הסופי.

סטטיק ובן אל (והחבר ג'ורדי, כמובן) כל כך משתדלים להראות חגיגה של יצירה בין חברים שנכנסים יחד לאולפן, אבל "שבעה ירחים" מעורר רוב הזמן תחושה מפוהקת נורא, כשרצף דאחקות פנימיות מעטר אותו אך לא הרבה יותר מזה. שיר הנושא נשמע כאילו כתבו אותו בשש-עשרה דקות, נניח ("עשית לי שמח, את החיים"); "כוסות ריקות" עם ליאור נרקיס הוא שיר שכל כולו נוסחת להיטי חתונות מהסוג שכבר שמענו כמה פעמים; העניין ב"אורות" יחד עם השותף/יריב לשעבר רון נשר הוא יותר רכילותי מאשר מוזיקלי; ואילו "רובינזון קרוזו" עם רן דנקר נעשה כולו בשביל משחק המילים "ואם אהבת את רן בשיר שלנו, חכי שתשמעי ת'שיר שלנו". אין שום דבר אחר בשיר הזה שראוי לציון.

לעומת המקבץ המשועמם הזה, שלושה שירים אחרים עוזרים קצת להציל את המצב: "אפס מאמץ" עם נטע ברזילי הוא אחד הסינגלים הכי טובים שלה, והיא נשמעת בו מצוין. עוזרת העובדה שהקצב קצת יותר רגוע ממה שכל המעורבים רגילים לו בדרך כלל - האיטיות הולמת גם את הראפ של סטטיק ואת הסלסולים של תבורי, ואפילו מתחבאת שם טיפה של מסר. בהמשך האלבום מסתתרות שתי מחוות שסוף סוף מזכירות את הרעננות והוורסטיליות שאפיינה את השניים בתחילת דרכם: "גשם מתוק" יחד עם רמי קליינשטיין הוא פרודיית אייטיז חביבה פלוס; ואילו הפתעת האלבום מגיעה דווקא מכיוונה של אגם בוחבוט, שיחד עם הצמד מובילה אל "העיר הגדולה", מין גרסה מקומית לאבריל לאבין, שמערבבת פופ עם רוק מיינסטרים, סולו גיטרה וקצת סלסולים, וסוף סוף אנרגיה של כיף אמיתי. מעט מדי, מאוחר מדי, ומוקף ביותר מדי שירים סתמיים.

סטטיק ובן אל תבורי הם כוכבים גדולים בגלל היכולת שלהם לשחק בכמה מגרשים במקביל, לערבב ז'אנרים ולהשקיע 120% בעטיפה. כשזה קורה - זה יכול להיות פופ ישראלי במיטבו, מלא צבעים וקולות. אבל "שבעה ירחים" נשמע ברובו כאילו ההשראה פשוט הלכה להם לאיבוד.

וכמו השניים האלה, גם חברתם לסצנה נועה קירל מנסה לפרוץ את המחסומים ולעשות את זה בגדול באמריקה. השבוע היא השיקה את הסינגל הבינלאומי הראשונה, בעל השם הפסבדו-פרובוקטיבי "Please Don't Suck".

האם לקירל יש מה להציע לעולם? ואיך מייצאים בהצלחה כוכבת פופ מקומית לשוק הבינלאומי? אולי כתגובת נגד לקאבר המשונה ל"התקווה" (סליחה, "The Hope") עם כל המטענים הלאומיים שלו, ואולי גם לעומת הניסיון של הזוג לעיל לסלסל בלועזית, השיר החדש של קירל הוא במפגיע מאה אחוז אמריקני ועם אפס אחוז ישראליות. זאת כמובן זכותה, ואין צורך להגיד שהיא בוודאי לא מחויבת לייצג שום דגל: קשה להגיד שהלהיטים הבינלאומיים של נגה ארז או אסף אבידן, נניח, מייצגים איזו זהות מקומית בלתי מתפשרת או אפילו מזוהה, והם מצליחים היטב גם בלעדיה.

אלא שקירל של "Please Don't Suck" היא פשוט זמרת ללא זהות בכלל. היא לא נשמעת כמו בשירים הישראלים שלה (כמה זה רחוק מ"מיליון דולר" או מ"פאוץ'", למשל, עם יותר שירה ובקול גבוה יותר). למעשה, היא נשמעת פשוט כמו קול אוטומטי שיוצא ממכונת הלהיטים התורנית. מהצלילים הראשונים דרך הפזמון החוזר ועד הקליפ, הוא כולו צועק גנריות מהונדסת. צריך לשאול, ברצינות: האם קירל מתכוונת להציע לעולם משהו מעבר? ואם לא, למה שלוס אנג'לס תחכה לה או תתעניין בה, כשיש לה מספיק כוכבות פופ משלה?

בינתיים, מה שנותר סביב שיר הפופ הממוצע הזה, שאין בו אף מרכיב מלהיב באמת (עם כל הכבוד לכמה צלילים מתוך "Mr. Sandman"), הן מילים סתמיות במשפטים קצרצרים ומלאי קלישאות, עם קצת "יה יה יה יה". משפט המפתח כאילו רומז לאיזו חוצפה, אבל האמת היא שאין בשיר או בקליפ הזה טיפה של אדג', עמדה, רגש, הברקה או אפילו פרובוקציה לשמה. אישית, הוא מעורר בי אדישות מוחלטת. יש לקירל שירים טובים בהרבה בעברית. אם היא רוצה לכבוש את העולם, היא תצטרך להתאמץ הרבה יותר.