המהדורה ה-74 של פסטיבל קאן הגיעה אמש (שבת) לסיומה בריביירה הצרפתית, עם טקס חלוקת הפרסים בתחרות הרשמית. "הברך", סרטו של נדב לפיד שהשתתף בה, לא יצא בידיים ריקות: הסרט זכה בפרס חבר השופטים. זהו הפרס השלישי בחשיבותו בתחרות הרשמית של הפסטיבל. הבמאי הישראלי חלק אותו יחד עם "ממוריה" של הבמאי התאילנדי המהולל אפיצ'טפונג ויראסתקול, בכיכובה של טילדה סווינטון.
בראש חבר השופטים שהעניק את הפרס לבמאי הישראלי עמד הקולנוען האמריקאי ספייק לי. ישבו עימו, בין השאר, גם השחקניות מלאני לורן ומגי ג'ילנהול, השחקן טאהר רחים ואחרים.
במסיבת העיתונאים הרשמית לאחר טקס חלוקת הפרסים, נשאל ספייק לי בידי אמיר קמינר מדוע החליט להעניק את הפרס ל"הברך". בתגובה, ענה הקולנוען האמריקאי - "מה שהוא עשה היה אמיץ. הוא מדבר על ישראל ועל הדברים הלא טובים שאני יודע שקורים בה. זו מדינה שאם אתה אומר משהו רע עליה, גם לך יכול לקרות משהו רע. הרגשנו צורך לעודד את האומץ שלו. זה סרט שצריך לראות אותו". הבמאית מאטי דיופ והבמאי קלבר מנדוסה פילו, שגם הם ישבו בחבר השופטים והשופטות, הדגישו שהפרס ניתן גם בזכות האיכות האמנותית של הסרט, המבע הקולנועי הנועז שלו וסגנון העשייה הרדיקלי.
בתגובה לכך, שאלתי את לפיד מה תגובתו לכל מי שכבר התחיל לצייץ כי הסרט זכה בפרס רק בגלל הביקורת נגד מדינתו. "יש בישראל לא מעט אנשים שמשוכנעים שאפילו מערכת השמש היא קנוניה נגד ישראל, שפסטיבל קאן הומצא כדי להכתים את שמה של ישראל, שהאחים לומייר המציאו את הקולנוע כדי להוציא את דיבתה של ישראל", ענה. "אני חושב שאנחנו יכולים להירגע קצת. אני לא חושב שתשעת חברי חבר השופטים התכנסו הבוקר ושאלו את עצמם איך אפשר יהיה לפגוע בישראל".
"אני חושב שכל ישראלי שיראה את הסרט וכל בן אדם שיראה את הסרט ימצא בו הרבה זעם, כעס, עצבות וביקורת - אבל יראה בו גם אינטימיות אדירה עם המדינה הזו, והיא לא היתה קיימת אילולא הזעם והכעס".
לפיד הקדיש את הפרס לאמו המנוחה, העורכת ערה לפיד, שגם היתה שותפתו המקצועית הקבועה עד סרט זה - וגם היתה מעריצה של ספייק לי. שאלתי אותו מה היתה אומרת היום לו היתה בחיים. "היא בטח היתה מתחילה לדבר עם ספייק לי על שאלות של עריכה קולנועית, ולי היא היתה אומרת - 'כל הכבוד, אבל עכשיו תעשה סרט טוב עוד יותר".
הטקס התחיל בפאשלה מדהימה וחסרת תקדים: ספייק לי הכריז בטעות על הזוכה בדקל הזהב כבר בהתחלה. והזוכה הוא: "טיטאן" של הבמאית הצרפתיה ז'וליה דוקורנו, אחד הסרטים המופרעים (והיפים) שהוקרנו בתולדות הפסטיבל. קשה להסביר או לתקצר את העלילה שלו, אבל היא עוסקת במערכת היחסים יוצאת הדופן שנרקמת בין צעירה שעברה תאונה בילדותה וכבאי שאיבד את בנו.
ועוד פרסים מן האזור שלנו: "גיבור", סרטו החדש והנפלא כתמיד של אסגר פרהדי האיראני ("פרידה") זכה בגרנד פרי, הפרס השני בחשיבותו, וגם הוא חלק אותו - עם "Compartment No. 6" הפיני. פרס הבימוי הוענק לקולנוען הצרפתי האגדי ליאוס קרקס על המיוזיקל "אנט". רנאטה ריינסווה זכתה בפרס השחקנית על "האדם הנורא בעולם" של יואכים טרייר הנורבגי וקיילב לנדרי ג'ונס על "ניטרם" האוסטרלי. פרס התסריט הוענק להמאגוצ'ה ריוסוקה וטקאמסה אואה היפנים על "Drive My Car", שזכה לפני כן גם בפרס של איגוד המבקרים.
לא פחות מ-24 סרטים השתתפו השנה בתחרות - כמות גדולה מהרגיל, שכן הפסטיבל הקודם לא התקיים בשל הקורונה. סרטו של לפיד התכבד בפרס, בשעה שווס אנדרסון, שון פן, נני מורטי, ז'אק אודיאר, פרנסואה אוזון ובמאים בעלי שם רבים אחרים יצאו ממנו בידיים ריקות.
בלתי נתפס: הפאשלה של ספייק לי והתגובה של מלאני לורן
זו הפעם הראשונה מזה יותר מעשור בה סרט ישראלי זוכה בפרס בתחרות הרשמית בפסטיבל קאן. הזוכה הקודם היה יוסף סידר, שקטף את הפסלון לתסריט הטוב ביותר הודות ל"הערת שוליים" ב-2011. בכלל, זכיות ישראליות באחד משלושת הפסטיבלים הגדולים באירופה אינן דבר שקורה כל יום. היחידים שעשו זאת בעשור האחרון היו סידר, שנוסף לפרס בקאן זכה גם בפרס הבימוי בפסטיבל ברלין על "בופור"; שמוליק מעוז, שזכה באריה הזהב בוונציה על "לבנון" ובאריה הכסף באותו פסטיבל על "פוקסטרוט", והדס ירון שזכתה בפסטיבל האיטלקי בפרס השחקנית הראשית על "למלא את החלל".
לפיד נולד בתל אביב ב-1975. לאחר שירותו הצבאי, כתב במדור הספורט של העיר. עורכו היה ארי פולמן, מי שביים את "ואלס עם באשיר" ובעצמו כיכב בפסטיבלים אירופאים. הוא פירסם ספר בשם "תמשיך לרקוד" ולמד קולנוע בסם שפיגל. את סרטו העלילתי הארוך הראשון, "השוטר", ביים ב-2011, והוא זכה בפרסים בפסטיבלים בינלאומיים, בראשם זה של לוקרנו. סרטו הארוך השני, "הגננת" הוקרן ב-2014 בפסטיבל קאן, ונהנה מתהודה בינלאומית גדולה. בין השאר, שימש בסיס לעיבוד מחודש דובר אנגלית שיצא לפני שנתיים.
ב-2016 ביים לפיד סרט באורך של 40 דקות בשם "מיומנו של צלם חתונות" שהוקרן גם כן בפסטיבל קאן, לפני שנתיים הגיע דב הזהב של "מילים נרדפות", וכעת הוא מוסיף עוד פסלון לארון התארים.
"הברך" נקרא על שם הברך של עהד תמימי, והאזכור של איבר הגוף הספציפי מתייחסת לאמירה של בצלאל סמוטריץ', המוזכר כאן בשמו כמות רבה של פעמים. בזמנו, חבר הכנסת צייץ (ונחסם בשל כך מטוויטר), שהנערה הפלסטינית "היתה חייבת לחטוף איזה כדור בפיקה של הברך".
גיבור "הברך", ככל הנראה אלטר-אגו של לפיד, הוא במאי קולנוע בגילומו של אבשלום פולק, המבקש לביים סרט על תמימי. בינתיים, הוא יוצא לערבה לשוחח עם הקהל על עבודתו במסגרת אירוע של מועדון התרבות המקומי והממשלתי, ופוגש שם פקידה צעירה וזוטרה למדי, אותה מגלמת נור פיבק, שמתגלה כמשרתת צייתנית של הממשלה וההנחיות החדשות שלה. כדי לקבל את המיקרופון, הוא צריך קודם כל לחתום על מסמך לפיו יתחייב לדבר רק על נושאים מוסכמים מראש. זהות יהודית? רצוי. הכיבוש? בשום פנים ואופן לא.
הבמאי מנסה להילחם בכך, אבל מה הסיכוי שלו לנצח את ההתערבות הממשלתית? שווה ערך לסיכוי לנצח את מחלת הסרטן שאוכלת את אמו, כך ש"הברך" הופך לקינה ופרידה משתי אימהות: האם
הביולוגית שלו, שגוססת; ומולדתו ישראל, שכבר לא מאפשרת לו לחיות בה.
יש כאן כמובן ממד אוטוביוגרפי: ערה לפיד, אחת העורכות הוותיקות בתעשיית הקולנוע הישראלית, שהיתה גם אמו של הבמאי ושותפתו המקצועית הקבועה, הלכה לעולמה לפני שנתיים, והוא עצמו, לפחות לפי הדיווחים בתקשורת, מעתיק את מגוריו לצרפת, אם כי צריך לציין שבהפקת "הברך" השתתפו חברות הפקה והפצה ישראליות, וגם קרן הקולנוע המקומית.
הסרט מתאר מצב לפיו מימון שכזה חוסם את חופש הביטוי, אבל העובדה היא שזה לא מפריע לו להשתלח בחופשיות בכל מה שאפשר. מבין הסרטים הישראלים הבולטים שנעשו בשנים האחרונות, "הברך" הוא אולי זה שמשמיע את הביקורת הפנימית החריפה ביותר.
הביקורת הזו לעתים ספציפית - למשל, מתקפה ישירה על סמוטריץ', שזוכה כאן ליחסי ציבור שבטח לא חלם עליהם; אבל גם כללית יותר. לפיד מזדעק כאן לא רק על המתקפות נגד חופש הביטוי, המחשבה והיצירה שאפיינו את הממשלה הקודמת, אלא גם נגד מה שהוא רואה כתהליך הוולגריזציה וההשטחה של החברה המקומית, והוא עושה זאת בדרך שרבים ודאי יפרשו כפטרונות והתנשאות. הסרט צפוי לצאת לאקרנים בישראל בשבועות הקרובים, ומן הסתם הדיון סביבו עוד יימשך.