איכשהו יצא שאת הספר "מקצועות של אחרים", של הסופר האיטלקי היהודי המנוח פרימו לוי, התחלתי לקרוא בלובי של בית מלון קטן בדרום.
זו הייתה שעת אחר הצהריים מנומנמת. מרחוק, מבעד לזגוגית החלון, נראו הבקתות של בית המלון האחר, זה המפואר על שפת הצוק, חשופות באור השמש כמו שיניים מצהיבות בפה פעור. כמה אנשים נעו ברפיון ממקום למקום, נדמים לרגע כלטאות עצלות, פניהם סופגים ומקבלים בהשלמה את צבע השטיחים הרכים בלובי, ורק בפינה עמדה אישה אחת לא גבוהה, קירבה את פניה לעבר ראשה של בתה הצעירה והתריסה לעברה בכאב: את לא תדברי אלי ככה, את שומעת?
עיניי שבו ושוטטו בין דפי הספר, מתאמצות להסתיר את הפלישה האסורה והבלתי צפויה לתחומו של האחר, מנסות לגבש את מחשבותיי על הכתוב לכדי רשת צפופה אחת. זהו ספר של התבוננות, מיקרוסקופית כמעט, של הסופר האיטלקי הידוע, שחייו התהפכו כזכור כאשר נשלח לאושוויץ, וכישוריו כמדען וככימאי הצילו שם את חייו.
כל דבר כמעט מעורר את סקרנותו. עכביש הגינות המצוי ועכביש הצלב ש"טווה כבר עשרות מיליוני שנים את הרשת הקורנת שלו באופן סימטרי ובציות למודל נוקשה". אבל אם קורי הרשת נפגעים חלילה, הוא אינו מתקן אותה אלא הורס אותה וטווה חדשה.
וכבר בפסקה הקטנה הזאת אתה רואה איך באופן סמוי מתערבב המבט של הסופר החקרן עם זה של המדען, כאשר הוא מספר על מחקר שבו נתן ביולוג אחד לעכביש מנה מזערית של אל.אס.די, והעכביש המסומם לא התבטל, והחל לטוות מיד את קוריו על פי מנהג בני מינו, אבל הרשת שיצר הייתה "מפלצתית, עקומה ומעוותת".
ומיד אחר כך הוא מספר על נקבות עכביש רבות שטורפות את הזכר מיד אחרי ההזדווגות או אפילו במהלכה, ועל דבורים שטובחות באכזריות את כל הזכרים שבכוורת, ובעדינות רבה הוא מוסיף ש"כל אלה נושאים הרי משמעות אפלה ומעוררים הדים אילמים במעמקי תודעת האדם המתורבת שלנו..."
ומכאן שבכל זמן הקריאה, ובמקרה הזה נדרשת קריאה מושהית ואיטית במיוחד, נפרשת לפנינו כל הזמן רשת קורים מקבילה, רב שכבתית, הנסמכת כמובן גם על הספרים הקודמים של לוי ("הזהו אדם" הוא הידוע והמוכר שבהם), וגם, מה לעשות, על הדרך העגומה שבה הסתיימו כזכור חייו.
לא באופן מקרי הזכרתי קודם את ענין הפלישה. זה עניין שמעסיק כנראה מאוד את פרימו לוי, ולא רק כאשר התרחשה אותה פלישה גסה וברוטלית לחייו, ברגע שבו עצרו אותו אנשי המיליציה הפשיסטית בלילה שבין ה-12 ל-13 בדצמבר 1943, אלא גם בסיטואציות בעלות נופך קומי יותר. כאשר הוא מבקש למשל אחרי המלחמה להתקבל לעבודה ככימאי באחד מהמפעלים בטורינו, ושורה של פסיכולוגיות עורכות לו מבחני אישיות שונים ומשונים, שבסופם מתגלה שהם, צוות הבודקים, היו בעצם הנבחנים ולא הוא.
היות שלוי הוא גם כל הזמן מספר מתבונן, שמחשבתו נתונה גם למעשה הכתיבה עצמו, נראה שדעתו לא נחה לרגע, ועניין הפלישה לא סר ממוחו, גם כאשר הוא חושב על הדרך שבה הוא עצמו מתבונן במושאי החקירה שלו. ובכלל, נראה שרשת כפולה של מחשבות מלווה את תהליך הקריאה בספר. גם בגלל התעלומה שאופפת עד היום את הדרך שבה הסתיימו חייו של פרימו לוי, כאשר צנח מהקומה השלישית בבניין מגוריו בטורינו ב-11 באפריל 1987.
איך תקראו למשל את השורות הבאות שנכתבו כנראה כשנתיים לפני מותו: "עתידה של האנושות אפוף אי ודאות… הידע לגבי העולם הפיזי שמתי מעט מקנים לנו, מביא לכך שהתקופה הזאת לא תישפט כשיבה גמורה אל הברבריות".
מצד אחד ה"לא תישפט" מונח כמעצור מפני ההידרדרות לעבר הדיכאון המז'ורי שממנו כנראה סבל, לדעת לא מעט מחוקרי הביוגרפיה שלו. מצד שני, ה"ברבריות" שחותמת את המשפט מנציחה שוב ושוב את המציאות שאותה פגש כאשר הובל בקרון רכבת סגור לאושוויץ.
זה לצד זה מותכים כל הזמן בספר כמו שורה של יסודות כימיים, המרכיבים שאותם בוחן פרימו לוי תחת עינו הפקוחה. ודאות נוקבת לגבי טיבו האכזרי של העולם, לצד רגעי היזכרות במיקרוסקופ שהגיע לביתו עוד כשהיה נער בן 15.
התלהבות נעורים מ"צורות הגבישים שהופקו מהתאיידותן על הזכוכית של תמיסות של כל מיני מלחים...", קופצת ברגעים האלה כמעט מכל שורה. מלח שולחן, נחושת גופריתית ואשלגן דו כרומטי, הופכים דרך העט של לוי ליסודות תוססים מאוד, מלאי חיות, תזזיתיים ומלאי תנועה. ממש ניתן להרגיש איך חדוות הגילוי של הנער הצעיר שעוד לא פגש אז את אימת המלחמה, מזנקת מתוך הדפים ואוחזת ומטלטלת גם אותך.
על כל היסודות האלה כותב פרימו לוי מתוך סערה גדולה, כמעט כאילו הוא פורש לפנינו סיפור אהבה מלא תשוקה ועמוס בהתפתחויות ודרמות בלתי צפויות.
אני מניח לרגע את הספר ועיני שבות לשוטט בחלל הלובי של בית המלון. השמש כבר הסתלקה כמעט לגמרי מתוך זגוגית החלון והמשיכה במסעה הארוך מערבה. קצת לפני שאפלה גדולה משתלטת על העולם, חוזרת הילדה הנזופה ונכנסת לבדה ללובי. כאב הגערה של האם כבר התפוגג ונמחה כמעט לגמרי מחלל האוויר, ועכשיו זאת הילדה שנעצרת ומתבוננת בי מעט משועשעת.
פתאום נדמה שבעיניה אני הופך למעין חרק או עכביש גדול, חרד ומבוהל, רגע לפני שישמטו ממני קורי המחשבה, ואיזכר במה שקורה לעכבישים כמוני, כשמסתיימת הזלילה הגדולה והם נעלמים לעד בין דפי הספר.
"מקצועות של אחרים" מאת פרימו לוי. 275 עמודים. הוצאת הספריה החדשה.