וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

58 שנים להולדתו של אמיר גוטפרוינד: בחזרה ל"הר האושר"

23.7.2021 / 0:00

לו אמיר גוטפרוינד היה בחיים, הוא היה מציין היום (שישי) את יום הולדתו ה-58. לכבוד המאורע ומתוך געגוע גדול חזרנו אל ספרו האחרון, "הר האושר", שאמנם לא ניצב בראש פסגת יצירותיו, אבל מלמד משהו גדול על האיש מלא החיים שהיה

משה פרסטר בהצגה "שואה שלנו", בבימויו של אודי בן סעדיה. ז'ראר אלון,
גוטפרוינד לא היה אזוקק לכל מילה שכתב. משה פרסטר בהצגה "שואה שלנו", בבימויו של אודי בן סעדיה/ז'ראר אלון

הספר "נוצות", ספרו הראשון של הסופר האהוב חיים באר, נפתח כך: "כרוב מפעלותיהם של בני האדם מקופלת אף ראשיתו של סיפור זה בחלום". בפרפרזה על המשפט היפה הזה, אפשר לומר שראשיתה של רשימת ביקורת זו נעוצה בגעגוע. געגוע גדול.

הנה בקצרה הסיפור: האתר "עברית", אותו אני נוהג לפקוד מעת לעת כדי לתור אחרי ספרים חדשים, נוהג יפה כאשר הוא מציין בעמוד הראשי את שמותיהם של הסופרים והסופרות ילידי אותו חודש. כך מצאתי, לצידן של הסופרת זוכרת פרס הנובל אליס מונרו, המשוררת הפולניה ויסלבה שימבורסקה, והמחנך והסופר יאנוש קורצ'אק, את שמו של אמיר גוטפרוינד ז"ל, שנולד בחיפה ב-23.7.1963 והלך לעולמו בטרם עת לפני קצת פחות משש שנים, והוא בן חמישים ושתיים שנה בלבד. ללא ספק אבידה גדולה לעולם הספרות הישראלי.

את אמיר זכיתי להכיר לפני 14 שנה, כאשר יחד עם חברי הטוב, הקומיקאי והשחקן משה פרסטר, עיבדנו להצגת תיאטרון את "שואה שלנו", הרומן הראשון שכתב. פגשנו אז איש מלא כישרון וידע אבל גם נדיב מאוד וצנוע, ובעיקר בעל חוש הומור, רחוק מאוד מאותם האנשים שמתעקשים לפעמים לאחוז בהילת ה"סופר" (יש דבר כזה?), ומאלה שעומדים על כך שתישאר צמוד ואזוק כל רגע לכל מילה שהם כתבו.

נהפוך הוא - הוא נתן לנו חופש גמור להוביל את ההצגה למחוזות שרצינו (הרבה מזכרונות הילדות של משה פרסטר בנהריה משוקעים שם), ודווקא משום כך, כפי שאמרו לנו לא מעט אנשים שצפו בהצגה, נשמרה שם לא מעט מרוחו.

אמיר גוטפרוינד. מוטי קיקיון,
געגוע גדול לאיש היקר הזה. אמיר גוטפרוינד/מוטי קיקיון

לכן אני מבקש הפעם לחרוג ממנהגי ולכתוב שוב על "הר האושר", הספר האחרון של גוטפרוינד, שיצא לאור כבר לפני חמש שנים, כמה חודשים אחרי מותו. ולפני שאני צולל לתוך הספר עצמו אני רוצה להגיד משהו עוד משהו קטן על העניין הזה של הגעגוע:

יש ספרים או יצירות שפשוט "קוראות" לך לבוא ולשהות בין כתליהן. לסייר ולחקור את הנופים שהן פורשות לפניך. לא אחדש הרבה אם אגלה כאן מעין "סוד" חצי מקצועי - לפעמים אני עובר בחנות ספרים, אוסף איזה ספר מהמדף, מתעלם כמעט במפגיע מכל דברי השבח שהוצאות הספרים מטעמים מובנים "מחתלות" בהן באופן פתייני את הכתוב, פותח את הספר במקום אקראי, מתחיל לקרוא כמה שורות, ואם הכתוב לוכד אותי, אני מתחיל לקרוא באופן "מסודר" ורציף. כלומר בדרך מעט מסתורית, נקשרת כבר אז איזו "ברית" סמויה ביני ובין הספר.

הברית הזאת, ובמקרה הזה אפילו רק התמונה של גוטפרוינד שהייתה שם באתר והעלתה את אותו רגש ואת אותו הגעגוע, הם ה"מצע" שעליו נשענת הקריאה שלי, ובמידה רבה היא שהולידה גם את כתיבת השורות האלה.

ועכשיו לספר עצמו. אומר כבר על ההתחלה: אני לא בטוח לגמרי שזאת פסגת היצירה של גוטפרוינד. יש לפעמים משהו מעט מגושם ואפילו קצת קריקטוריסטי בדרך שבה מעוצבות חלק מהדמויות. אבל יחד עם זאת יש גם כאן חלק לא מבוטל מחומרי היסוד ששימשו את גוטפרוינד לאורך כל שנות היצירה שלו, וקטעים לא מעטים של כתיבה מבריקה ממש, המביאים לידי ביטוי את מה שגוטפרוינד ידע לעשות כמעט הכי טוב: שזירה של אירועים היסטוריים מורכבים בעלי "כובד" ומשמעות, לתוך עלילה סוחפת ורבת תפניות.

עלילת "הר האושר" מגוללת את סיפורו של פרופסור אחד שוודי, מומחה בעל שם עולמי למשמעותם המילולית של טקסטים נאציים, הנקרא לשאת הרצאה על "ליל הבדולח". הוא מתנגש במכוניתו בחזית בית הכנסת ושובר ויטראז' יקר ערך שאין לו תחליף. אחר כך, אולי בסיוע רגש האשמה שמפעם בו, הפרופסור מתגלגל לכנס אקדמי שנערך כאן על הכרמל בחיפה.

כאן, על הכרמל, במין מהלך פתלתל ומסובך, קומי מאוד יש לומר, של זיהוי מוטעה (הבסיס לכל קומדיה טובה כמובן), הוא פוגש באשת יחסי ציבור ישראלית עם טונה של הפרעות קשב וריכוז, והכל נראה כמו מסדרון ארוך שמוביל לאיזו קומדיה רומנטית עשויה היטב, אבל אל תתבלבלו אפילו לרגע - מתחת לכל הדמויות רובצת ביוגרפיה מסוכסכת של פליטים וכאבים ומלחמות, בעיקר מלחמת העולם הראשונה והשנייה. ביוגרפיות שמבטיחות ששום דבר בחיים של הדמויות שברא גוטפרוינד במוחו עתיר הדמיון, לא הולך להיות פשוט.

עוד בוואלה!

הפלישה מבצבצת כל העת במהלך "מקצועות של אחרים" של פרימו לוי

לכתבה המלאה
הר האושר, אמיר גוטפרוינד. כנרת זמורה ביתן,
קטעים לא מעטים של כתיבה מבריקה. כריכת "הר האושר" מאת אמיר גוטפרוינד/כנרת זמורה ביתן

בעיקר רובצת כאן החידה שהעסיקה אני חושב את גוטפרוינד מאז ספרו הראשון: איך מתגלגלת האנושות, שיש בה לאורך ההיסטוריה פסגות מופלאות של המצאה וחקירה וכישרון, לתהומות כאלה של מפלצתיות ורוע וגזענות, כפי שנגלו בשתי המלחמות שחרצו בצורה כל כך אכזרית את גורל המאה העשרים. בלשונו של הפרופסור השבדי: "למה הרעים והעלובים מנצחים תמיד את הטובים והטהורים".

או בדוגמה המוחשית שאותה אנחנו עיבדנו בזמנו, הנה העדות של לברטוב, אחד הגיבורים ב"שואה שלנו" מספר על הזוועות שהוא ראה בטרבלינקה: "ואתה שומע, פעם אחת ראיתי איך העוזר שלו, הירטרייטר, תפס תינוק בשני רגליים, ונתן על הקיר עד שזהו. ו'בובה' התרגז, וצעק על הירטרייטר שלא ככה עושים, "לא ככה עושים!". ותפס ברגליים תינוק אחר שהיה שם, "ככה!" ובמכה אחת. צ'יק צ'אק...".

כלומר, הזוועה הזאת שאליה הוא נחשף - גוטפרוינד הרי התחיל את הכתיבה שלו ממקום תמים לגמרי אחרי שנסע ל"יד ושם" להתחקות אחרי תולדות המשפחה שלו, בלי כוונה מוצהרת להיות "סופר" - היא הדבר שמנסר כל הזמן או מתחבט כמו יצור מיתולוגי שכבול בתוך מבוך, בקרקעית היצירה שלו.

אז מה נשאר? געגוע גדול לאיש היקר הזה, שהלך מאיתנו בטרם עת. געגוע לחוש ההומור המיוחד שלו, וגעגוע אל אותם נופים שרק מעטים כמוהו הצליחו בדייקנות כזאת למסור. געגוע לאיש מת, שהיה - עד כמה שזה מוזר להגיד - גם מלא חיים.

seperator

"הר האושר" / אמיר גוטפרוינד. הוצאת כנרת זמורה ביתן. 200 עמודים.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    3
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully