בשביל הרגע הפותח במופע של ג'ירפות אנשים הולכים לראות מוזיקה

    עוד לפני שהאולימפיאדה נטולת הצופים יצאה לדרכה, הלהקה פתחה את ההופעה בבארבי במונולוג מבריק על הצורך בקהל עבור התעלות, לספורטאי כמו למוזיקאים. הקטע הזה, מלא ברעש נפלא, תפס את גודל השעה, ונגע בשלמות. כל שאר הדברים שקרו שם הרבה פחות חשובים

    • ג'ירפות
    • גלעד כהנא
    נדב מנוחין
    ג'ירפות באולפן וואלה (במאי: דובי קליין, סאונד: אילן לוי, סטילס: ראובן קסטרו, בקליינר: תומר פירסט, צלמים: מתן גולדשטיין, אייל קליין, בני בן דוד, תאורה: יוסי אדיזס - לייטויזן, הפקה: שי ורקר וחגית ברק, עיצוב אולפן: אביחי ברוך, עורכת וידאו: נועה לוי)

    ביום חמישי האולימפיאדה עוד לא התחילה. אף אחד לא דמיין שתוך פחות מ-48 שעות צמד המילים "אבישג סמברג" יתגלגל בפה של המונים, שמדליה ישראלית תגיע כל כך מהר, ובטח שלא את החגיגה הלאומית מסביב. לא. ביום חמישי טוקיו נראתה רחוקה מתל אביב, ועצם הרעיון לקיים את אירוע הספורט הגדול בעולם ללא קהל נשמע, כמו שפעם אמרו כאן, עצוב ומיותר.

    כשג'ירפות עלו על במת הבארבי בתל אביב ביום חמישי האחרון, לכך הם הקדישו את הקטע הפותח של המופע. תוך שימוש באפקטים קוליים, גלעד כהנא הציג מין מונולוג על בדידותו של הרץ למרחקים ארוכים. האדם, גבר או אישה, שכל חייו רץ או קופץ ולא עושה שום דבר אחר בשביל הרגע שבו יוכל להתעלות - אבל בסוף ישמע רק מחיאת כף אחת באצטדיון האתלטיקה השומם, זו של המאמן - וזהו.

    עוד בוואלה!

    "אני נוסע 180 קמ"ש בכל החזיתות": רן דנקר מדבר על השנה המשוגעת בחייו

    לכתבה המלאה
    הספורטאי הבודד. גלעד כהנא (צילום: ניב אהרונסון)

    בתוך האצטדיון האולימפי של הרוק הישראלי - הבארבי שאין לו שום תחליף - ובזמן שהלהקה שקועה ברעש נפלא, כהנא הקביל את הסיטואציה הסוריאליסטית הזאת ללהקה שזקוקה גם היא לקהל שלה בשביל להתעלות - תזכורת להשפעה המאמללת של הקורונה על המוזיקה הישראלית בשנה וחצי האחרונות - ועודד את הקהל למחוא עוד ועוד כפיים, בשביל הספורטאי הבודד, ובשביל הלהקה המתגעגעת.

    הרגע הזה, שכאמור פתח את ההופעה, נגע בשלמות. זאת בדיוק ההתעלות: אינטראקציה מחשמלת בין להקה לקהל, בין מועדון בדרום תל אביב לאצטדיון אתלטיקה בצד השני של הכדור, בין האדם הבודד שהגיע לראות הופעה לבין החברה הגלובלית שעוצרת את נשימתה מרחוק בציפייה לשיא חדש בקפיצה במוט. המטאפורה הזאת תפסה בכמה דקות את כל תפקיד העומק הקולקטיבי של תרבות ושל ספורט בעידן של בידוד ופיצול לחלקיקים ששקועים בטלפון, והציעה חיבור מחדש כפתרון. בפשטות, בשביל רגעים כאלה אנשים הולכים לראות מוזיקה.

    מרובת להיטים. כהנא יורד לקהל (צילום: ניב אהרונסון)

    הפסגה הזאת היא כל מה שצריך לדעת על המופע של ג'ירפות. כל היתר הרבה פחות חשוב או משנה. גם המשך ההופעה היה טוב מאוד, וברוח הדברים המחישו השירים שוב עוד כמה מדובר בלהקה שנבנית מהקהל, ועד כמה הקהל שלה נבנה ממנה, נשאב כבר לתוך השיר השני בהופעה - "יש לו בחורות כמו מים" האנרגטי, באותה מחויבות כמו אל "גג" המלנכולי, אחד השירים הסוגרים. וההופעה, ככלות הכל, מרובת להיטים.

    מהמפלס הגבוה של הבארבי, שמאפשר קצת יותר ריחוק חברתי מהרחבה, אפשר היה להתרשם היטב מהתגובות של הקהל, מאלה שלא מפסיקים לזוז גם כשהמוזיקה נגמרת, כמו גם מאלה שאדישים לחלק מהשירים ומחכים לרגע שבו יגיע להיט שידליק אותם, נגיד "יש לי חור בלב בצורה שלך" ("השיר הכי יפה שנכתב בשפה העברית", מציג אותו כהנא בנימה חצי-אירונית). אפשר גם היה לבחון היטב את הדינמיקה של הלהקה - הגיטריסט ארז רוסו, הבסיסט יאיר קז, הקלידן לוי בן ברוך והמתופף חגי פרשטמן - כחטיבה מאומנת, נינוחה, מסונכרנת היטב, וקצת מנוגדת לאנרגיה הלא-צפויה שמייצר הסולן. אי אפשר לטעות בהנאה שלהם, וכמובן של כהנא מכל ההתרחשות - והקהל אוהב לראות אנשים שנהנים מהשואו שלהם, מהמגע, מהדיאלוג. אולי מצחיק לומר את זה, אבל זה לא מובן מאליו.

    מה עם מרגי וקירל? ג'ירפות (צילום: ניב אהרונסון)

    מקובל להתייחס לשירים של ג'ירפות כאל חצי נונסנס אקראי ורחוק מהמציאות, שלא לומר אבסורד (וואו!), אבל זה לא לגמרי נכון. זו, למשל, אחת הלהקות שהגיבו בצורה הנמרצת ביותר למחאת האוהלים. מהבחינה הזאת, ובמלאת עשור לקיץ ההוא, די התאכזבתי להבחין ששירים כמו "דפני דפני" או "קיץ 2", מתוך "צריך לסגור הכל" - פשוט יצאו מהסטליסט. לעומתם, "מי שלא חולם, כועס" המאוחר יותר, מהמנוני המחאה העוצמתיים של העשור שחלף, התקבל באהבה גדולה. מעניין יותר, כרגע, לראות את הקהל לומד את הסינגל החדש יחסית "הגל עולה", ניסיון של הלהקה להגיב למוות הזמני של תל אביב תחת סגר ועוד סגר, או כמו שהם שרים: "פעם הייתה כאן עיר".

    לאורך המופע היו עוד מונולוגים/ג'אמים שכללו תגובות לעולם, על הקשר שבין נייר סופג לחללית של ג'ף בזוס והתיעוב כלפי מה שהיא מייצגת, ועל הפרידה שלא הייתה בין מרגי ונועה קירל ("בא לי להמשיך להתעכב על זה"). זה היה משעשע, אבל לא לגמרי ממוקד. גם לא כל הבדיחות, מאולתרות או לא, היו מצחיקות ("נוח לי כאן. בבית אף אחד לא מריע לי כשאני מפליץ"). זה בסדר. מותר לא לקלוע את כל החיצים. אבל כשמגיע סוף המופע, ברור לכולם שלא משנה מה יקרה באצטדיון האולימפי בטוקיו, כאן באולם יישמעו הרבה מאוד מחיאות כפיים.

    טרם התפרסמו תגובות

    הוסף תגובה חדשה

    בשליחת תגובה אני מסכים/ה
      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully