כל אחד ואחת מהספורטאים שזוכים להגיע למשחקים האולימפיים, נבחנים תמיד מול הישגי העבר. זהו מדד אכזרי, בהתחשב בכך שמדובר בכ-11 אלף אתלטי-על, חוד החנית של האנושות בלי שמץ של הגזמה. ובכל זאת, כל הישג נבחן אל מול הציפיות, הדירוג, המיקום באליפות העולם האחרונה ובאליפות אירופה, התוצאה שהשיגו בשנה החולפת, השיא האישי, המפגשים הקודמים מול יריבים כאלה ואחרים וכו'. הז'רגון הזה נראה כל כך טבעי, עד שכמעט אפשר לשכוח עד כמה הוא חריג. עד כמה הסטנדרט הזה של הכי טוב או כלום, לא רלוונטי בתחומים אחרים בחיינו.
רק לפני שבועיים ננעל טורניר יורו 2020, שמלבד איכותו המקצועית והבידורית, הציב על המרקע שלנו גם שיא של חוויית שידור - אולפן שהיה בעת ובעונה אחת מופת של מקצועיות וידע, וגם כיף חיים של בידור וצבע. על פי הסטנדרטים שאנחנו מפעילים כלפי ספורטאים - אולימפיאדת טוקיו 2020 הייתה אמורה להיות נקודת שיא חדשה. אלא שיום השידורים הראשון של המשחקים, ובלא מעט מובנים ההיסטורי מבחינה ישראלית - הדגיש בעיה שמתרחשת לנגד עינינו מזה מספר שנים.
לאורך היורו, הופנו טענות רבות מצד צופים כלפי הקשיים הגדולים שגילה ערוץ הספורט בתיווך המשחקים. לשיא הגיעו הדברים כששערים הוצגו בשידורי הערוץ בעזרת איורים או תמונות סטילס, בשל היעדר זכויות שידור. והנה, כשסוף סוף הגיע תורו של הערוץ לזהור לבד על המפה עם אירוע הספורט הגדול בעולם, עלו ובאו כל החולשות שהתקבצו בו לאורך השנים האחרונות. הראשונה והבולטת שבהן - כזו שקשה להדגיש מספיק עבור מי שספורט עבורם הוא אהבה לאורך כל ימות השנה, ולא רק באירועי שיא - היא התחושה שחלק לא מבוטל מהטאלנטים של הערוץ פשוט לא אוהבים ספורט. לכל הפחות, יש להם דרך מוזרה מאוד להפגין אהבה.
קחו, למשל, את שידור קרב המדליה הדרמטי של אבישג סמברג. על פניו, מדובר במהות שלשמה מתקיימת האולימפיאדה. טאקוונדו, ענף שזר לרבים מהצופים, מקבל לפתע זרקור בעזרת נציגות מקומית. הזדמנות להכיר אותו, אולי אפילו להתאהב בו. אלא שערוץ הספורט, ששירש למרבה הצער את תרבות "האולפן הפתוח" בשנים האחרונות בכל אירוע, הגיע אליו עם רון קופמן בתפקיד מנחה הפאנל. וכך, על אף שאת השידור הוביל עודד הלפרין הידען והמקצועי, נדרשנו לעבור אותו עם פניני קופמן כמו "עוד בעיטה לראש ואנחנו מסודרים"; "אבישג סטטית"; "את בת 19, היא בת 30. את לא יכולה לבעוט בה?". כל זאת כשאותה צעירה בת 19 מגיעה לשיא חייה בענף שקופמן לא באמת מכיר.
מדהים להבין עד כמה הספורטאים האלה, שרובם המכריע לא זוכה לאלפית מהסיקור של כדורגלן אקראי בליגת העל, נדרשים לא רק להתעלות ברגע שיא ממוקד אחד שאליו התכוננו שנים ארוכות, אלא את ההקרבות שנדרשו לעשות בדרך. בראיון להארץ, סיפרה סמברג שהצורך להוריד ממשקלה כדי להיכנס לקטגוריית התחרות של עד 49 ק"ג, הביא אותה למצב שבו "אין לי כוח להוציא מילים, לדבר, לעשות פעולות פשוטות. אפילו הדברים שאני אוהבת ומשחררים לי את הראש, כמו ללכת לקניון או משהו - אין לי כוח. אין לי כוח לקום. אין אוכל בגוף. זה הדבר הכי קשה, מבחינתי לפחות, בספורט". והנה, אפילו ברגע שבו סוף סוף היא זוכה לקבל את תשומת הלב של מאות אלפי צופים ישראלים, היא מלווה ברצועה של שטחיות וזלזול.
תרבות "היציע" הזו היא בדיוק הסיבה שקופמן - בעבר כוכב הערוץ - צונזר בשנים האחרונות ממרבית שידוריו. מהות הגישה היא זלזול מודע לעצמו בהכל ובכולם, שמכין את הקרקע לכיסוח קולקטיבי. אלא שקופמן הוא לא היחיד, בשנים האחרונות התמלא הערוץ באנשים מהסוג הזה בדיוק - מי שמגיעים לעשות שכונה, לכסח ולהזכיר לכולנו כמה יהודים וספורט לא הולכים יחד. צופי הכדורגל סובלים מהתופעה הזו מאוד עם דמויות שטחיות כמו רז זהבי, בוני גינצבורג או עמרי אפק (שקבע בטור רק לפני שבוע שכישלון של קבוצה אחת מעיד על עליבותו של הכדורגל הישראלי כולו), אבל היא מצליחה להדביק אפילו נפילים כמו מודי בר-און. אחד המנחים (והכותבים) האינטליגנטיים והשנונים שעלו על המסך שלנו, נראה פשוט אומלל במהלך שידור הבוקר של האולפן ביום השידור הראשון. בין אם מדובר בבדיחות קרש או שאלות מוזרות, בר-און פשוט לא מצא את עצמו במשדר שדורש הבנה רב-תחומית במגוון רחב של מקצועות, חוקים ומספרים. בר-און לא בהכרח אשם, אלא מי שהציב אותו בסיטואציה הזאת.
הגישה הזאת מבטאת תפיסת עולם מעוותת של גוף שידור, שבעבר הביא לישראל את המקצוענות בשידור ספורט. אחרי שנים של איבוד זכויות שידור ותקציבים, ערוץ הספורט הפך למקום שבו מנחה (שוב קופמן) נתפס אוכל תוך כדי שידור, וכתבת שתופסת ספורטאית אולימפית (שירה ראשוני) רגע אחרי הפסד קורע לב על מדליית ארד - תוהה אם הדמעות שנראות על פניה הן מגאווה או אכזבה. חוויית השידור הזו לא רק מעליבה את האינטליגנציה הבסיסית של כל מי שאוהב ספורט, היא מורידה גם למי שהגיעו אליו בשביל החוויה החד-פעמית של האולימפיאדה. לא חסרים בישראל אנשי ספורט מקצועיים, ידענים ורהוטים, אבל יש ערוץ שמשום מה בוחר פעם אחר פעם להרחיק את עצמו מהם, ולהתייחס לכל משדר כמו משחק בליגה הלאומית.
וכשההתעסקות מתמקדת כל הזמן בתפל, לא פלא שבתוך שלל מהדורות הסיקור אתמול (שבת), נאלצנו לשמוע לפחות חמש פעמים את ארבל עשת מקונן שהיה הישראלי היחיד באולם הטאקוונדו עד קרב הגמר של סמברג. אחד ההישגים הגדולים של אולפן היורו היה היכולת של כוכביו (ובראשם שרון דוידוביץ') לא להפוך את עצמם למרכז האירוע. הם הבינו היטב את תפקידם כמתווכים, כמי שנמצאים שם בשביל להעשיר את החוויה שלנו ולא להשתלט עליה. החוכמות של קופמן והעקיצות של עשת לא מוסיפות צבע או עניין, הן נעשות מסיבה אחת בלבד, מוסווית ככל שתהיה: לפוצץ את בועת הקסם. האשליה שהיא אירוע שמניף אותנו מעבר לכאן ועכשיו, מעבר למה שנראה אפשרי או לא אפשרי, היא מה שגורם לספורט להיות כל כך מרגש. מדהים שגוף שידור שמסקר אותו מסרב להבין את זה.
לא הכל שחור בערוץ הספורט, וגם את זה צריך לומר. התשוקה לספורט והידע של מאיה רונן ומירי נבו, החזרה המבורכת של עופר שלח, אנשי מקצוע מעולים כמו שי האוזמן, ירון טלפז ועודד הלפרין - כל אלה הם הוכחה שאפשר אחרת. העניין הוא שהאור הזה רק מעצים את המציאות העגומה: ערוץ הספורט בוחר באופן מודע לפגוע בחוויה שלנו, מתוך תפיסה שגויה ששכונה, תגרות מיקרופונים וחוסר ידע גורמים לצופים "להרגיש בבית". הגישה הזו הרחיקה הרבה חובבי ספורט מהערוץ לאורך השנים, ואם תימשך היא תעשה זאת גם למי שהגיעו לכאן לרגע רק כדי לחוות אולימפיאדה. אחרי הכל, אם קרב על מדליה אולימפית נראה כמו משחק של בני לוד, אפשר להסתפק גם בתקציר באינטרנט.
בקטנה
כבעלי הזכויות של שידורי האולימפיאדה, זכותם של אנשי ערוץ הספורט לעשות בנכס שרכשו כרצונם. אלא שהמשחקים האולימפיים הם לא עוד משחק מליגת העל בכדורסל, שאפשר לדחוף לערוץ בתשלום כדי לקדם מכירות. העובדה שישראלים מן השורה לא יוכלו לצפות במשחקי נבחרת ארה"ב בכדורסל, במשחי גמר בבריכת השחייה או כל תחרות אטרקטיבית אחרת, רק כי מישהו בערוץ החליט אקראית מה יקבלו תמורת המנוי החודשי הרגיל, ועבור מה יידרשו לשלם עשרות שקלים נוספים - היא אולי חוקית, אבל נטולת כל אהבה לצופים ולספורט.
גילוי נאות: מערכת וואלה! וערוצי צ'רלטון נמצאים תחת אותה בעלות