"טד לאסו" ניצבת בפני בעיה. התשתית של העונה הראשונה העמידה משקל נגד ראוי לדבר שכל אוהבי הקומדיה של אפל טיוי פלוס, בכללם אני, התרפקו עליו: הנחמדות שלה. טוב ליבה הבסיסי של הסדרה נתקל בעוד כמה רגשות אנושיים חיוניים, שמנעו ממנה רוב הזמן להפוך לשלולית של סירופ מתוק יתר על המידה.
כזכור, מאמן הפוטבול האמריקני טד לאסו (ג'ייסון סודייקיס, שגם יצר את הדמות וכן את הסדרה עם ביל לורנס) הגיע אל ריצ'מונד, פרבר לונדוני שפשוט לא אהב אותו, ואף מעבר לזה. הקהילה המקומית שטמה וקיללה אותו ברחוב, בפאב ומהיציעים, העיתונאים המקומיים פיקפקו בו, השחקנים שאימן לא הבינו אותו, וכמובן, המנהלת ששכרה אותו, רבקה וולטון (האנה וודינגהם), עשתה זאת מלכתחילה במטרה שייכשל ויהרוס את המועדון. רבקה הממורמרת - בצדק - אחרי גירושיה, התעמרה גם בראש מערך התקשורת של הקבוצה, היגינס (ג'רמי סוויפט); ובמקביל גם בחדר ההלבשה לא שררה הרמוניה - הכדורגלן המבריק והיהיר ג'יימי טארט (פיל דאנסטר) חש את עצמו מורם מיתר חבריו לקבוצה, בכללם הכוכב לשעבר רוי קנט (ברט גולדסטין, מכותבי הסדרה).
מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר
עד תום העונה הראשונה, "טד לאסו" מימשה את הפרמיס המובן מאליה שלה: כולם - כולל הצופים - התמוססו בפני קסמו וליבו הרחב והכן של גיבור הסדרה. רבקה נחשפה והתעשתה. היריבות בחדר ההלבשה נגמרה עוד קודם לכן - ג'יימי חזר לקבוצה שממנה הושאל, מנצ'סטר סיטי, ואילו רוי נפצע בסוף העונה ונאלץ לפרוש סופית. הקבוצה אמנם הפסידה במשחק מותח למנצ'סטר סיטי וירדה ליגה, אבל המשחק מעולם לא היה העניין המרכזי ב"טד לאסו", אלא הקשרים האנושיים. מהבחינה הזו הסיומת, כמו מבנה העונה כולו, הייתה מושלמת. גם מצביעי האמי חשבו כך והקנו לה 20 מועמדויות לפרס בטקס הקרוב - שיא עבור קומדיה בשנתה הראשונה. קרוב לוודאי שהיא גם תגרוף חלק גדול מהפרסים האלה, בכללם לקומדיה הטובה ביותר.
אלא שכאן מתחילה הבעיה. העונה השנייה של "טד לאסו" מוצאת את עצמה במקום חדש לגמרי, נטולת קונפליקטים ומשוכות כמעט לגמרי. כולם אוהבים אחד את השני, כולם מסתדרים זה עם זה. באופן בלתי נמנע, זה פוגם בסדרה. הרעיון הכל כך מגובש שבבסיסה, זה שהפך את העונה הראשונה למוצלחת ושלמה, נפרם ומתקשה להתגבש מחדש לאורך שמונת הפרקים שנשלחו לביקורת (מתוך תריסר שעולים מדי שבוע באפל טיוי פלוס, הראשון שבהם היום, שישי).
אובדן הדרך הזה בולט במלוא עוזו כבר בדקות הראשונות והמשונות שפותחות את העונה, כאשר תאונת פנדל ביזארית מותירה את חותמה בנפשו של אחד השחקנים. זה נראה כמו ניסיון כל כך בוטה, שרירותי ובעיקר לא מצחיק, ליצור דרמה יש מאין. שאר העונה אמנם לא תמוה עד כדי כך, אבל לכל אורכה היא פשוט לא אחידה. פתאום ריבוי הדמויות שלה ניכר, והקשתות העלילתיות של חלקן חפוזות, שטחיות ובלתי סבירות.
ג'יימי הוא כנראה הקורבן העיקרי של הבעיה הזו. זה מתחיל כבר בתחילת העונה, כשמתברר שהוא החליט לעזוב את מנצ'סטר סיטי - אחת הקבוצות הטובות באירופה, פיינליסטית ליגת האלופות 2021 - לטובת תוכנית ריאליטי הורמונלית. הנדוס תסריטאי ששקוף לאן הוא מכוון. גם נייט (ניק מוחמד), שהפך למאמן בשלהי העונה הראשונה, הוא מישהו שהסדרה מתקשה לכוונן את דמותו - מצד אחד נעבעך חסר ביטחון ומצד שני דמות שמספקת רגעים מפליאים ברשעותם, כאלה שנראים לא במקום בסדרה כה לבבית כמו "טד לאסו".
אבל רוב הזמן, הצרה העיקרית בעונה השנייה היא היעדר האיזון: כמו קינוח שהמתיקות שלו הייתה מושלמת ואז פתאום הפך למתקפת סכרין רבת עוצמה עם קרמל שנדבק לשיניים - מה שמגיע לשיא בפרק כריסמס שלא יבייש את הדביקים שבסרטי הולמרק. רוב הזמן הנסיונות של העונה השנייה ליצור קונטרה לא צולחים אלא נראים כפויים ולא אחידים - כמו במקרים שפורטו לעיל - או מבוזבזים. כך במקרה של הפסיכולוגית החדשה, ד"ר שרון פילדסטון (שרה ניילס, "להרוס אותך", "קטסטרופה"), שמגיעה כדי לסייע אחרי תקרית הפנדל. טד מגלה שהיא לא ממהרת ליפול בקסמיו, והוא עצמו לא מאוד חובב פסיכולוגים. הגם שמשהו יפה בכל זאת צומח מהיחסים החורקים שלהם, נדמה שהניסיון של הסדרה להימנע משידור חוזר של העונה הראשונה, דוחק רוב הזמן את הדוקטור אל השוליים ומותיר את דמותה שטוחה למדי.
הפרת האיזון ניכרת אפילו בדמותו של טד, שלא פעם מאבד את עצמו ואת מי שמולו בברבורי סרק שאמורים להיות מצחיקים אבל הם לא ממש. זה קורה כבר בפרק הראשון, בתחילת "שיחת הבנות" של טד עם רבקה, ועוד כמה פעמים לאורך העונה. כלומר, הקרטוע מתבטא לא רק בדרמה משובשת, אלא גם בקומדיה שלא פעם היא די רפה. רק אחרי מספר פרקים צחקתי פתאום בקול רם, מה שגרם לי לקלוט שזה לא קרה כבר זמן מה.
הנחמה היא שעל אף הבעיות, "טד לאסו" עדיין מפגינה לאורך העונה השנייה רגעים של עונג מזוקק והשראה. בשלב מסוים מספר טד לשחקניו על תיאוריית "הקומדיה הרומנטית" שלו: גם אם המצב גרוע כרגע, זה אומר שאתם עדיין באמצע הסרט, שלא הגעתם אל הסוף הטוב. זו תורה שהיא כמובן נר לרגליה של "טד לאסו" כבר מתחילתה, אך הפעם היא גם מלאה במחוות לקומדיות רומנטיות, בין אם באמצעות שימוש מודע בקלישאות הספציפיות של הז'אנר ובין אם במחוות מפורשות לקלאסיקות כמו "אהבה זה כל הסיפור" ו"נוטינג היל".
אחרי התחלה מקרטעת, "טד לאסו" מצליחה להגיע אל נקודה דומה לזו שהכרנו בעונה הקודמת, ואז היא נהדרת שוב, לפחות לזמן מה. אז היא מבהירה שהחריקות הן לא איבוד מוחלט של המוג'ו, ושמה שאהבנו בה לא אבד. גם טד עצמו, למרות שהוא פחות מצחיק ויותר מסתמך על השטיקים שלו, זוכה לעדנה והעמקה בדמותו: המרחק מבנו ומארצו מתחילים לתת בו את אותותיהם, מה שיוצר בקיעים בחומת החיוביות הנצחית שלו. למעשה, מבהירה הסדרה בחוכמה, בכך בדיוק מדובר: חומה. יש גם אלמנט לא מאוד בריא לדבר שכבש אותנו כה ביעילות.
על כן, כמו בסיפור רומנטי מוצלח, קשה לא לאהוב את "טד לאסו" חרף פגמיה. פעם בכמה זמן היא מפגינה עוד רגע עתיר הומניות, רעות ואהבת אדם. כזה שמשיב את האמונה בטוב הבסיסי של האנושות ובהשפעה האדירה שעשויה להיות לחיבור אנושי פשוט. כזה שגם הציניים שבציניים לא יעמדו בפניו. ברגעים האלה ברור מדוע היא עדיין חיונית בחיינו ולמה התאהבנו בה מלכתחילה.