למרות המימרה הידועה שלפיה הנבואה ניתנה לשוטים, האלבום ה"חדש" של פרינס, "Welcome 2 America" (בחנויות ובשירותי הסטרימינג החל מיום שישי האחרון), מציע את התזה שלפיה כישורי נבואה ניתנו דווקא לנסיך הפ'אנק המנוח ממיניאפוליס. "Welcome 2 America", נכתב והוקלט במהלך 2010, ממש בזמן שפרינס שיחרר לעולם את אחד מאלבומיו החיוורים ביותר - "20ten". בראיונות רבים, פודקסטים והודעות לעיתונות, חוזרת מצדם של שאר המוזיקאים שלקחו חלק בהכנת האלבום מנטרה עיקרית בנוגע לרלבנטיות של העבודה המעט עתיקה הזאת לימינו אנו. לפיהם, ולפי הרבה מבקרים מדובר בטקסט נוקב שמפלח את האמריקנה מודל 2021 כאילו פרינס כתב אותו ממש אתמול.
יש להתוודות מראש שאני מעריץ פרינס עם ותק אמונה ודבקות במטרה של רנ"ג טאיטו, וככזה ניגשתי למלאכת ההאזנה לאלבום ביראת קודש. זה כנראה הפרויקט הגמור האחרון שלו שיצא בצורה כמעט זהה לתכנון המקורי, להבדיל מכל מיני אוספים או הוצאות מיוחדות - מהם כבר קיבלנו לא מעט ועוד צפויים לנו רבים. כל העסק היה מוכן כמעט לגמרי, לרבות צילומי פרומו, לשחרור מלא בשלהי 2010. גם סדר השירים נותר בדיוק כשהיה. למעשה, פרינס היה כה מושקע ברעיון, עד שתכנן סיבוב הופעות עולמי גדול תחת השם "Welcome 2 America" ומטרתו הייתה מן הסתם גם לקדם את האלבום באותו שם. אלא שהאלבום פשוט נגנז, ושירים ממנו כמעט לא נוגנו בהופעות.
"Welcome 2 America" לא סתם נגנז - הוא גם נגוז. בעוד הרבה מהחומרים הגנוזים המוקדמים יותר, לרבות אלבומים שלמים שהושלכו לפח, מוכרים למעריצים בגרסאות בוטלג, האלבום הזה לא דלף מהכספת המפורסמת של פרינס. הוא ברובו חדש ובתולי עבורנו. מסתבר כי האחראים על העיזבון של פרינס מצאו לאחרונה שלושה דיסקים צרובים ועליהם משורבט שם האלבום, שנחשב עד אז לאבוד לגמרי. יש חשד די מבוסס שהדיסקים האלה הפכו כמו שהם למקור הסאונד היחידי של האלבום, מה שמסביר נפילות אקראיות באיכות הסאונד (נסו אתם לנגן דיסקים צרובים משנת 2010). זה עדיין לא מעיב על השמחה הגדולה - אלבום חדש של פרינס נופל לנו על הראש ב-2021 מחור תולעת שקצהו השני בעולם נטול פנדמיה או טראמפיזם, עולם עם פרינס ודיוויד בואי ואריתה פרנקלין ואיימי ווינהאוס.
ניר ממון מדבר על האלבום עם איריס קול
הסיפורים סביב הקלטת האלבום די מרתקים, ומוסיפים עוד פרק שמנמן לספריית האניגמות, העמוסה לעייפה, תחת הערך הראשי פרינס. הגאון חסר המנוח, אז בן 52, היה עסוק בראשית 2010 בחזרות לסיבוב הופעות קיצי אירופאי במפקדה הסגולה "פייזלי פארק" - קומפלקס האולפנים שלו בפרברי מיניאפוליס שבו גם התגורר. כדי לקדם את הסיבוב הזה, הוא הדפיס כאמור אלבום חפוז בשם "20ten" ושחרר אותו באירופה, בעיקר כנלווה חינמי לעיתונים; אבל הראש של פרינס תמיד עבד בכמה מסלולים, ובזמן שהוא מענה את חברי הלהקה בחזרות אינסופיות, הוא כבר חשב על סיבוב ההופעות הבא וגם כתב אלבום חדש.
את היצירה הזאת הוא החליט לא להקליט לבד (למרות שהיה יכול) וגם לא עם הלהקה שלו (שעסוקה בחזרות) אלא בטריו מוזיקלי עם שני נגנים שמעולם לא עבד איתם קודם. עינו נחה בעיקר על טל ווילקנפלד, בסיסטית צעירה אוסטרלית (ומשלנו!) שפרצה לעולם באותם ימים, זכתה להערכה רבה ואף עבדה עם ג'ף בק, הרבי הנקוק ואחרים. פרינס התקשר אליה, כך משום מקום, כמו שפרינס נהג לעשות, והתחיל שיחה פילוסופית על מוזיקה ומתופפים, שהסתיימה בצו שמונה מוזיקלי: "בואי לפייזלי פארק להקליט איתי אלבום. אה, ותביאי איתך מתופף טוב בבקשה". טל ההמומה, בסך הכל בת 24, הציעה את הגיג הלוהט, בלי לגלות שהבוס הוא פרינס, לשלושה חברים. הקלטת שזכתה באודישן הזריז הייתה זו של המתופף כריס קולמן. כמו רבים לפניהם ואחריהם, השניים הוטסו למיניאפוליס, שוכנו במוטל סמוך לפייזלי פארק, וצוו לשבת ליד הטלפון ולחכות להודעה מתי עליהם להגיע להקלטות (לרוב בהתראה של עשר דקות ב-3 לפנות בוקר כמובן).
את המפגשים שלהם עם פרינס מתארים אנשי הצוות עד היום כמפגשים, ובכן, עם פרינס. ג'ייסון אג'ל, הטכנאי שגויס לצרכי ההקלטות, נזכר בראיון עכשווי, שכשהודיעו לו שיגיעו לאסוף אותו מהמלון, הוא ציפה לנהג או מונית. אבל המונית הייתה קדילק נוצצת שהופשטה מהלוגואים המקוריים לטובת סמלים ותשמישי פרינס שונים וזכתה לכינוי "הבאטמוביל". והנהג? פרינס עצמו כמובן, לבוש "כמו כדור דיסקו" ונלהב להשמיע לאורח המבולבל מוזיקה במערכת המאסיבית בתוך הרכב.
קולמן המתופף נזכר שלפני הפגישה עם פרינס הוא נשלח לעיר עם צ'ק פתוח לחנות כלי נגינה כדי לרכוש איזה סט תופים שהוא רוצה. כשחזר עם השלל והרכיב את הסט על הבמה, בעל הבית הופיע לפתע, שיבח אותו על הצבע שבחר ("כי כסוף נראה טוב בכל תאורה") ובלי מילים מיותרות התחיל לנגן ליין באס משיר בן 30, כשהוא מצפה מקולמן להשלים אותו בתופים וללוות אותו בג'אם שהתארך והתארך. קולמן למזלו הצליח.
בהקלטות עצמן, פרינס (שניגן בגיטרה) לא טרח להשמיע לחברי הטריו שלו דמואים, או לשיר את השיר שהם מקליטים - הוא פשוט הדגים את התפקידים המוזיקליים בעצמו. בכל שינוי אקורדים, או סיום פזמון, הוא פשוט נידב לחברים תזכורות (חסרות סבלנות) בעל פה, ובאופן כללי ביקש מהם לזרום, "כמו מים, בין האטומים" כשהם מנווטים בחשיכה בנבכי שירים שאין להם מושג איך הם אמורים להישמע בסוף. צריך להגיד כבר כאן שעבודת הבס של ווילקנפלד באלבום נפלאה.
במקביל להקלטות האלה, פרינס הקליט באולפן אחר את קולות הרקע לשירים, עם שלוש הזמרות ליב וורפילד, שלבי ג'ונסון ואלייזה דיס, כולן ותיקות יחסית במחנה הסגול. גם עבודת ההרמוניות וקולות הרקע בפרויקט, יוצאת דופן אפילו במונחים של פרינס: הבנות מקבלות פוקוס עצום, ונשמעות נפלא, ממש כמו שצריך באלבום סול קלאסי. כל המבצע הזה לקח לא יותר מכמה שבועות. את ההקלטות הגולמיות פרינס נתן לקלידן שלו, מוריס הייז, וביקש ממנו להפיק את האלבום. אל תדאג, אתה יכול להגזים בהפקה, הוא הנחה את הייז, "אני כבר אעיף את כל מה שאני לא אוהב". איזה מנטור לבבי.
האלבום הספק-גמור הזה הושמע פעם אחת למעורבים בהפקה, באירוע חגיגי בפייזלי במהלך 2010, ובסיומו פרינס - לא היצור הכי סנטימנטלי - הודה באופן אישי לקולמן ו-ווילקנפלד, בצורה שהם מתארים ככנה ונרגשת. תחילתה של ידידות מופלאה? לא ממש. עבור שניהם זו הייתה הפעם האחרונה עם פרינס. אמנם, האנשים של הבוס יצרו איתם קשר לאחר דממת אלחוט של חודשים רבים, מתוך כוונה לגייס אותם ללהקה החדשה. החזון היה כנראה שהטריו יעמוד במרכז סיבוב ההופעות של האלבום, אבל השניים, כל אחד מסיבותיו המקצועיות שלו, לא יכלו להתפנות בהתראה של יומיים לטובת הרפתקה ללא גבולות. זאת יש לדעת: אצל פרינס - או שאתה עובד רק אצלו, או שאתה מנופה מהלו"ז.
כך, קולמן וווילקנפלד נמחקו מהתוכניות, כמו גם האלבום כולו. למעשה, פרינס לקח (עד כמה שידוע לנו) פסק זמן משמעותי מהקלטת אלבומים והתמקד בהופעות חיות. כשחזר להקלטות, כעבור שנים, זה היה עם אנשים צעירים חדשים לגמרי. עם להקת ההופעות הקטנה והנשית שלו, שהקים בשלהי 2012, 3rdeyegirl הוא יצר את האלבום "Plectrumelectrum", ועם המפיק המתחיל ג'וש וולטון ברא את אלבום האולפן "Art Official Age". שניהם שוחררו ארבע שנים לאחר סאגת "Welcome 2 America", נצח במונחים של פרינס, שהיה ידוע כמי שמשחרר לפחות אלבום אחד כל שנה.
לתריסר השירים שמרכיבים את "Welcome 2 America", פרינס מגיע ממוקד. לאורך רוב האלבום נשמרת אווירת רטרו, עם סאונד אורגני וחם. לא זוהו יותר מדי לופים, מכונות תופים או זליגות לאלקטרוניקה. הרצף של ארבעת השירים הראשונים, במיוחד, הוא פתיח מושלם לאלבום פ'אנק-סול בוגר וחברתי עם שורשים איתנים בסבנטיז.
בשיר הנושא, שפותח את המסע הזה, פרינס בוחר בסגנון הגשה שקרוב לספוקן וורד, מהצ'כונה של גיל סקוט הרון; הוא אוהב להטיף בקול הזה, והוא אכן בא להטיף. על פני חמישה בתים לא קצרים, בראדר P מונה כמה וכמה רעות חולות, לפי תפיסתו, בחברה האמריקאית, ובראשן השעבוד לטכנולוגיה, לתרבות הצריכה ולאינסטנט סלבריטי. המעטפת המוזיקלית סביב הטקסט כאילו פשוטה, עם פזמון ששואב הרבה מ P-funk, אבל גם מהפנטת. להבדיל ממקרי הטפה קודמים בקריירה של האמן, הפעם האווירה יותר סרקסטית מאשר מתלהמת - איכשהו זה יותר משכנע.
משם עובר פרינס בשיר "(Running Game (Aon of a Slave Master" לנושא חביב עליו במיוחד: ניצול מוזיקאים - בעיקר שחורים - על ידי תעשיית המוזיקה. הוא שב ומשווה בין אמן שלא מחזיק בבעלות על היצירה שלו לבין עבד. זה הזמן להזכיר שפרינס היה חלוץ המאבק נגד רמיסת זכויות יוצרים בחזית שלו מול חברת התקליטים וורנר בראדרז.
השיר "Born 2 Die" שומר על האווירה הנינוחה והוינטאג'ית, במחווה ישירה לקרטיס מייפילד. מוריס הייז, מפיק האלבום, סיפר שפרינס נעלב כששמע ביוטיוב את חברו האקטיביסט השחור המוערך ד"ר קורנל ווסט אומר, "אני אוהב את אחי פרינס אבל הוא לא קרטיס מייפילד". יצר התחרותיות ליווה את המאסטרו ממיניאפוליס מהיום שבו רצה להיות שחקן NBA למרות שקומתו כקומת פסל גינה, ולכן הוא חיבר ושר את "Born 2 Die" בצורה שהוכיחה שהוא יכול לעשות מייפילד, "but Curtis can't do me". מה שנכון, בין היתר כי מייפילד היה מת אז למעלה מעשור. גם בשיר הזה פרינס מתפקד כמשקיף מודאג מתחלואי החברה, כשהוא מספר את סיפורה של נערה שקיפחה את חייה לטובת פיתויים והתמכרויות שונות.
את רצף הפתיחה המרהיב סוגר השיר "1000 Light Years From Here", אותו הכרנו באלבום הרשמי האחרון של פרינס מ-2015 בגרסה אחרת, ובו הוא מתאר אוטופיה תת-ימית עתידנית שבה אולי האפרו-אמריקאים יזכו סוף סוף לחיים המגיעים להם. לא כזה קשה, הוא גורס, "הרי כאן על היבשה ממילא לא היינו באמת חלק מהחיים".
נושא המתח הגזעי חוזר ביצירה של פרינס, בעיקר בזו המאוחרת. האלבום האחרון שהוציא בחייו נפתח בשיר "בולטימור", שהוקלט כתגובה מהירה וישירה למותו הנורא של פרדי גריי כשהוא במעצר במשטרת בולטימור. הוא היה פעיל לטובת תנועת Black Lives Matter, וניתן רק לדמיין איך היה מתפלץ בתגובה לכהונה של טראמפ, שלמרבה החסד נחסכה ממנו. אני גם משוכנע שליבו היה נשבר לרסיסים למראה המהומות בעירו האהובה מיניאפוליס, בעקבות רציחת ג'ורג' פלויד בידי שוטר אלים בשנה שעברה.
המשך האלבום מתפזר מעט. שיר פופ פשטני ולא הכרחי המרפרר לסליי סטון בשם "Hot Summer" (שנשמע גם הוא מאוד נבואי השנה, אבל די בטוח שהוא עוסק יותר במסיבות ופחות בהתחממות הגלובלית) חולף די מהר. אחריו מגיע קאבר לא בלתי סכריני לשיר "Stand up and Be Strong" של השכנים ממיניאפוליס, להקת הרוק סול אסיילום. השיר מבוצע כדואט עם זמרת הליווי אלייזה דיס, ונשמע מנותק מעט, עד שנופל האסימון - נראה שפרינס שר את שיר ההעצמה הזה לעצמו. הלב מתכווץ למשמע השורה "אם אתה לוקח יותר מדי כדורים… עמוד והיה חזק", מילים שפרינס לא כתב ובחר לשיר בתקופה שבה היה זקוק יותר ויותר למשככי הכאבים שהביאו כעבור כמה שנים למותו.
הפ'אנק החברתי חוזר ב-"Same Page Different Book" האדיר שמשלב גרוב בלתי מתאמץ ואוורירי עם הרהורים תיאולוגיים. יש גם בלדת מחץ בשם "When She Comes", שלא משאירה מקום לספק - פרינס היה חרמן מתמיד ובוטה למדי. הוא גם מספיק להיות חצוף, להטוטני ותמוה ב-"1010 (Rin Tin Tin)" העסיסי שיהפוך לקלאסיקת "מביני עניין". או אז מגיע השיר האחרון, "One Day We Will All B Free", לכאורה סול פ'אנק סליי סטוני שטוף קרני שמש שמציע נחמה. אך הנחמה מהולה בספקנות - פוזיציה שלא הכי אפיינה את פרינס מודל שנות ה 2000, חבר נלהב בכנסיית עדי יהווה.
בכלל, חלק גדול מהטקסטים באירוע הזה הולכים רחוק יותר ממה שפרינס הנוצרי המאמין, המרוסן, המעט מתחסד, הרשה לעצמו באותה תקופה. האלבום אפל למדי, לא אופטימי, ושואל הרבה יותר שאלות מאשר מציע תשובות. כשמעט מהשירים הללו צצו בהמשך, הטקסטים שלהם שונו ונעקרה מהם חדות שקיימת ועוד איך ב-"Welcome 2 America".
האם בגלל החזון הקודר הזה האלבום נגנז? האם פרינס הוא בעצם נביא, כפי שמנסה מערך היח"צ לשכנע אותנו, נביא שהבין כי העתיד מבטיח ימים מתאימים בהרבה להשתלחות באמריקה, מאשר השנה השנייה של משטר אובמה? האם הנימה הפוליטית הביקורתית לא הייתה התדר הנכון עבור פרינס ב-2010, ובתבונתו הוא ידע שעולם משועבד לגזענות, לטכנולוגיה מאיימת, לשטחיות - גם כך מחכה לנו מעבר לפינה?
בעיניי, טענת מתנגדי האלבום שלפיה פרינס לא מצא אותו מספיק טוב לשחרור, לא מחזיקה מים, ולו כי באותן שנים שוחררו על ידו חומרים דלים בהרבה. הוא כנראה הרגיש לא שלם עם העיתוי, בגלל המסרים הכבדים; ואולי סתם ירד לו כשקיבל "לא" מווילקנפלד וקולמן, וזו הייתה דרכו להעניש אותם. אמנם לא מדובר בחומר קאנוני, אבל דווקא היום, 11 שנים לאחר שנוצר, כזו עבודה בדיוק מאפשרת לנו להעריך - מרחוק, את הגאונות של פרינס, שגם ביום בינוני ידע להשפריץ מוזיקה על זמנית. מי יתן ובעוד 11 שנים מהיום, הטקסטים והמוזיקה של "Welcome 2 America" יתקבעו כחלק מהמטען התרבותי שלנו, ומאידך נזכה לשכוח את אתגרי הטיקטוק, תיאוריות הקונספירציה ושאר הטמטמת שמאפיינת את הניוזפיד של 2021.