הלב אף פעם לא טועה: זהבה בן כבשה את קיסריה, אבל היא לא באמת צריכה את זה

באמצע שנות השמונים, לרגע קצר אחד, המוזיקה המזרחית מצאה את דרכה אל המיינסטרים הישראלי. אחרי שנים של אפליה ממסדית בוטה, אפשר היה לפתוח את אחת מתחנות הרדיו המרכזיות, ולשמוע להיט עם מלודיה קצבית על בסיס דרבוקות, עם פזמון במרוקאית אסלית. באופן הולם לאותם ימים עקומים - זה נעשה בשיר סאטירי, בו זמר אשכנזי מבצע מבטא מרוקאי מוגזם. השיר "בבר" של מוטי גלעדי לא נועד לפגוע, אלא להפך. הוא סיפר את סיפורו האמיתי של מלצר יפואי עם כישרון שירה שנדחה על ידי תחנות הרדיו בגלל המבטא המרוקאי שלו. בדיעבד זה נשמע כמו ניכוס תרבותי. מין "בלאק פייס" מרוקאי. אבל בשורה התחתונה, אם מתעלמים מהאירוניה, דווקא גלעדי, צבר ממוצא פולני, הצליח להביא לרדיו את "חביבי דיאלי", הפזמון המסורתי שמכיר כל צאצא ליהודי מרוקו.

35 שנה אחרי, על הבמה באמפיתאטרון המיתולוגי בקיסריה (עיר מגוריו של מוטי גלעדי, בין השאר) עולה זמרת ממוצא מזרחי, ומבצעת מחרוזת ארוכה במרוקאית. אלפי ישראלים מצטרפים אליה בשירה אדירה ובריקודים ספונטניים. "האילי אילי חביבי דיאלי פיין הוואה", כולם שרים, במין חפלה בלתי נשלטת. לא בטוח כמה מהם מבינים את המשמעות של המילים, אבל כולם מכירים אותן. הם שמעו אותן בחינות, במימונות או סתם בשישי בבוקר בבית של סבתא. מעטים מצליחים לא לרקוד.

מוזיקה היא רגש שמתגבר על מחסומים אנושיים פעוטים כמו שפה. זהבה בן שרה אמש (שלישי) בקיסריה בשלוש שפות שונות, ובכל אחת מהן היא הצליחה לחדור ללבבות הצופים בדרך אחרת. הייתה שם אהבה למוזיקה, אהבה לקהל והרבה אהבה של אמא (כי אין בעולם אהבה כמו אהבה כזאת, כידוע). ובכל זאת צריך להדגיש: המופע של זהבה לא בנוי על רגש. זה לא "מופע מרגש" אלא הופעה מתוקתקת של אמנית סופר מקצוענית. סגנון ההגשה שלה לא שמאלצי והגינונים שלה רחוקים מלהיות פופיים ונלהבים. זהבה לא נתנה לרוחות של קיסריה לשנות אותה. היא לא הפכה בין לילה לשלמה ארצי, ספק אם זה יקרה. וזה בסדר. את האהבה שלה היא מעבירה בלי פומפוזיות מיותרת. האהבה שלה מתבטאת בסאבטקסט של בחירת השירים. בחיוכים הגנובים לקהל. בתודות הארוכות. בחגיגת הניצחון הצנועה שמנצנצת בזווית העין.

זה היה ניצחון כפול. מצד אחד בשביל זהבה עצמה, שלא הסתירה את הרצון שלה להופיע בקיסריה בשלל הזדמנויות, בין השאר על המסך הפופולרי של "האח הגדול". מצד שני, ולא פחות חשוב, זה היה ניצחון עבור הקהל שלה. לאו דווקא האנשים שמגיעים להופעות של מלכי הז'אנר אייל גולן או עומר אדם, אלא חובבי מוזיקה מזרחית אותנטית. שלא נאמר, חלילה: מוזיקה ערבית. זהבה בן לא הייתה באמת צריכה למלא את קיסריה (שלוש פעמים בתוך שבועיים) כדי להוכיח את מקומה בהיכל התהילה של המוזיקה הישראלית, בדיוק כפי שהקהל שלה לא היה צריך את ההופעה הזאת בשביל להבין שימי הקיפוח נגמרו. ועדיין, מי שמחפש תמונת ניצחון, יכול היה לקבל אחת כזאת אתמול בקיסריה.

וזו הייתה וואחד תמונה. ביציע המרהיב של האמפי בקיסריה היו כמעט 4,000 ישראלים, שמייצגים בצורה מובהקת את מה שאבישי בן חיים מכנה במתיקות מגוזענת (או שמא גזענות ממותקת): "ישראל השנייה". על הבמה עמדו לא פחות מ-22 מוזיקאים (לא כולל את זהבה עצמה) שביצעו את האוברטורה המזוהה כל כך עם "אינתה עומרי" של אום כולתום. מבחינתה של זהבה זה היה חלום להופיע מול הקהל הזה, מבחינתו של הקהל זה היה חלום לשמוע את הצלילים המוכרים האלה בגרסה כל כך אוהבת. "כל מה שראו עיניי לפני שראו אותך היה בזבוז של חיים", שרה זהבה לקהל, בערבית, שוב ושוב. "אילי שופתו", שרים איתה בערבית פיוטית אלפי ישראלים בתפילה הדדית. וזה כל כך יפה. לרגע זה באמת מרגיש בזבוז לשמוע כל שיר אחר. חבל שהגרסה של זהבה נגמרת אחרי פחות משש דקות.

בגיל 20, עם כישרון ותעוזה, והרבה יותר מטיפת מזל, זהבה בן מצאה את עצמה כמלכה של חובבי המוזיקה המזרחית בישראל. האגדות מספרות שהיא לא יכולה הייתה ללכת באזור התחנה המרכזית בתל אביב מכיוון שלא הייתה באסטה שלא השמיעה את הקסטה שלה, שלפי הערכות הופצה במאות אלפי עותקים. דואט מצליח עם אתניקס וסרט בכיכובה יהפכו אותה לשם שגור בכל בית בישראל בתוך כמה שנים.

רק עכשיו, בגיל 52, היא מגיעה לקיסריה, לעשות "וי" על איזו אכסניה נוצצת. האמת, היא לא הייתה צריכה את זה, לא רק בגלל שהשם שלה כבר מספיק גדול, אלא מפני שהמוזיקה והשואו של זהבה פשוט עובדים טוב יותר באולמות אינטימיים יותר, כאלה שבהם זהבה יכולה לפזר את האהבה שלה לכל פינות החדר. לא מדובר בפיחות כבוד, אלא בסגנון הגשה קצת שונה שמתאים את עצמו לאמפי הענק, שגורם לה לחטוא קצת למוזיקה שלה.

ואי אפשר בלי כמה גימיקים. העורך של "האח הגדול" מוזמן לבמה והיא מקדישה לו את "יש מי שאוהב אותי" תוך כדי המון חיבוקים חזקים. לא מעט אנשים בקהל מתחילים לדמוע בקטע הזה (כנראה צריך היה להיות מנוי לערוץ 26 בשביל להבין את המשמעות האמיתית של כל הסצנה). לירן דנינו מבצע את תפקידו של עידן רייכל ב"אהבה כזו", ומקסים את הקהל כשהוא מקדיש את השיר לאישה שנפטרה מסרטן. וכמובן אי אפשר בלי הבן, בן, שעולה לבמה ונאלץ לדגמן קוליות בזמן שאמא שלו מקדישה לו את מנת הסוכר שהיא "חיים שלי". איכשהו, למרות הכל, ההופעה לא מידרדרת למחוזות ההמוניות, וזהבה מצליחה לאזן את הרגעים "המרגשים" עם חינגה מוזיקלית שכל כולה נטועה באהבה לצלילים.

אחרי קריירה מלאה בעליות ומורדות, זהבה בן נראית צעירה מתמיד. הסטליסט של ההופעה מצליח להבליט לא רק את הלהיטים מכל השנים, אלא גם את המנעד המוזיקלי הרחב שהיא נעה בתוכו בקלילות. מ"קטורנה מסאלה" הטראשי, דרך "אהבה אסורה" המהפנט ועד הקאבר ל"קח אותי" הרוקיסטי של "היהודים". בכמה הופעות אפשר לראות דו קיום יפה כזה בין יהודים לערבים? ברגעים האלה, כשההופעה סחפה את הקהל לחגיגה מוזיקלית טהורה, "כיבוש קיסריה" הרגיש יותר כמו כלי ופחות כמטרה.

המילה הראשונה שמופיעה בקטגוריית הסוגה המוזיקלית בערך הוויקיפדיה של זהבה בן היא "דיכאון". הקטלוג השגוי הזה מלווה את זהבה בן כבר 33 שנה, מאז שפרצה עם הלהיט "טיפת מזל", שהפך אותה לאחת מהזמרות המזוהות ביותר עם ז'אנר המוזיקה הטורקית המייבבת. לכן כל כך חשוב להדגיש שההופעה של זהבה בקיסריה אמש הייתה ההפך הגמור מדיכאון. מין חפלה ארוכה ושמחה, כזאת שגם קפוצי התחת הקשוחים ביותר (אהלן וסהלן!) לא יוכלו לעמוד בפניה ויתחילו לרקוד תוך כדי ענטוזי ישבן קלים. יכול להיות שעורכי ויקיפדיה צריכים לשקול מחדש את הסיווג של הזמרת הוותיקה. אם יש מילה אחת שראויה להיות ליד זהבה בן - הזמרת והאישה - זו המילה "נשמה".

בלית ברירה, שוב אנו נדרשים להתייחס לסוגייה המעצבנת של שעות ההופעות במדינת ישראל. כן, אין פה תחבורה ציבורית כמו באירופה. כן, בשביל להגיע להופעה בקיסריה אין ברירה אלא לנסוע ברכב פרטי. כן, צריך לקחת בחשבון פקקים ובעיות חניה. כן, שעות העבודה בישראל מעצבנות וארוכות. כן, מאוד חם באוגוסט. הכל ידוע, ועדיין, אין שום תירוץ שמצדיק את העובדה שהופעת מוזיקה תתחיל באמצע השבוע בשעה 22:15 (איחור של 45 דקות מהשעה הנקובה על הכרטיס). המשמעות היא שהצופה הממוצע, זה שבחר להישאר עד סוף ההופעה (ולא גר בקיסריה) לא יצליח להגיע הביתה לפני השעה אחת בלילה. זה גם מסביר למה ב"טיפת מזל" המופתי, חצי מהאמפי כבר היה ריק. רוב הצופים פשוט העדיפו לחתוך, ואפשר להבין אותם. רובם בטח אחרי יום עבודה ארוך, ולפני עוד אחד כזה. אמן שבאמת אוהב את המעריצים שלו, וזהבה בן היא בהחלט אחת כזאת, לא מזלזל ככה בזמן שלהם.