הכתבה של דנה ויס על אוהד חמו מעלה שאלה אחת: כמה אפשר להתעסק בעצמכם?

בין שלל כתבי חדשות 12, אוהד חמו, הכתב לענייני הפלסטינים של המהדורה, מתבלט תמיד בין חבריו כידען, שקול בדבריו, וכמי שמביע ענווה למול ההתרחשויות. בעידן פופוליסטי וצעקני, הנוכחות שלו על המסך היא אחרת לגמרי.

לא מזמן הוא הוכרז כזוכה בפרס סוקולוב לעיתונאות. יש לו במה להתגאות, ולחברת החדשות יש מה להתגאות בו. אבל באופן תמוה, היא החליטה להביע את זה באמצעות כתבת מגזין משונה וארוכה - מעל 20 דקות (!) - של דנה ויס בחדשות סוף השבוע, שבה התלוותה אל "מאחורי הקלעים של עבודתו", שזאת הדרך להגיד שהיא שוחחה איתו בבית ובמערכת ונסעה איתו לשכם.

עם כל הכבוד וההערכה כלפי חמו, לא הייתה לכתבה הזאת הצדקה, לפחות לא בצורה הזאת. קשה להגיד שהציבור גילה משהו חדש באמת על חמו, או על עבודת הכתב לענייני פלסטינים, שהוא לא ידע קודם לכן. הכתבה הבינונית הזאת כללה מין מקבץ של זכרונות ארכיון, שאלות שטחיות ("זאת הדרך שלך להגיד: תתעוררו?"), מעט שטח וקצת ווסאח אוריינטליסטי על המפגש עם "המלך של שכם", וכמובן כנאפה. אה כן, והרבה קריצות מודעות ולא מודעות לעצמן לאנשי המערכת. לא בדיוק מסמך אנושי מרתק, יותר טפיחה על השכם בפרהסיה.

אבל מסתתרת כאן גם בעיה עמוקה יותר, והיא מורגשת ביתר שאת אחרי העיסוק האינטנסיבי (והמוצדק בשעתו) ברוני דניאל המנוח: בטלוויזיה המסחרית בכלל ובחדשות 12 בפרט, העיתונאים הופכים לסיפור ולגיבורים של ההתרחשות ושל סדר היום - על חשבונו של סדר היום. זה צורם הפעם במיוחד דווקא משום שבכתבות שלו, חמו הוא ממש לא חלק מהטרנד הזה.

כפי שמשתקף מהכתבה, הרבה יותר משחדשות סוף השבוע מתעניינת בפלסטינים החיים בשטחים, מעניין את המערכת שלה מה חושבת אשתו של הכתב על זה שבעלה מסקר אותם. ויס מסתקרנת מהסיכונים ומהתסכול שחמו לוקח הביתה, הרבה יותר מאשר פרטי המציאות שגורמת לתסכול הזה. היא שמחה לדבר על סדרות כתבות על המעברים שתיארה פלסטינים עוברים "כמו חיות", כלשונו, אבל לא על החרפה עצמה.

ובסופו של יום - והתובנה הזאת הולכת לאיבוד בעידן שבו כתבי טלוויזיה הם הכוכבים הכי גדולים של השיח - העיתונאים נמצאים על המסך כדי לסקר את המציאות. ניו ג'ורנליזם ומגזין-בגוף-ראשון זה נחמד פה ושם, אבל כשחברות חדשות הופכות את אנשיהן לכותרת עצמה, העיתונות נכנסת למצב של ורטיגו, עם חוסר פרופורציות מוחלט של חשוב ולא חשוב. במילים אחרות: תפסיקו להתעסק בעצמכם, יש עולם שלם בחוץ.

נבחרת הג'ודו של ישראל הביאה בטוקיו הישג נהדר, בתחרות שבה גברים ונשים התחרו יחד בכמות שווה של קרבות, וכל חבריה זכו במשותף במדליות ארד. בזמן שאחד מהם, שגיא מוקי, זכה לכתבה המוקדשת רק לו אצל הילה קורח, חמש מהמדליסטיות האחרות חלקו יחד כתבה משותפת בערוץ המתחרה. למה בתקשורת הישראלית היחס הוא ספורטאי גבר אחד מול חמש ספורטאיות נשים כשההישג הוא אותו הישג? חפשו את התשובה בבית הניחומים.