מהנה ואפילו משעשע: הספר שמציע היכרות לא-שגרתית עם היצורים המשונים שחיו כאן פעם

צריך להודות על האמת: קשה להגיד "לא" לספר שדפיו הראשונים מתרחשים בערך קילומטר וחצי מהמקום בו נולדת וגדלת, וזה בדיוק מה שקורה בספר "היו פה לפנינו", של התסריטאי ובמאי הקולנוע - וגם מוסמך החוג לגאולוגיה באוניברסיטת תל אביב! - איל חלפון ("קרקס פלשתינה", "גמר גביע") ושל פרופ' רן ברקאי, שחוקר ומלמד בחוג לארכיאולוגיה ותרבויות המזרח הקדום באוניברסיטת תל אביב: זהו ספר שמתחיל על גדות נהר הירדן, בין המושבה מנחמיה לקיבוץ בית זרע, במקום שנקרא תל עובדיה.

לכאורה הרי אפשר ללקט היום כמו ציד מיומן את כל האינפורמציה על תל עובדיה באינטרנט, אבל כאן למשל תפגשו את המקום דרך עיניו של איזי מרימסקי, חבר קיבוץ אפיקים ובוגר בית הספר החקלאי כדורי, שביקש בסך הכל למצוא אתונות בדמות שטח מתאים לגידול קישואים ועגבניות - ומצא שם את המלוכה: שלל חרסים מוזר ואפילו קרניים של אייל. עד היום, כשהוא כבר בן למעלה מ-80, הוא נזכר בלהט ובהתרגשות איך ארז את כל הממצאים שהוא גילה בכמה ארגזי עץ, ושלח אותם לפרופ' משה שטקליס (בעלה של המשוררת מרים ילן שטקליס) מהמדור לארכאולוגיה פרה-היסטורית באוניברסיטה העברית בירושלים. זה האחרון הבין מיד שמדובר בתגלית מרעישה ומיהר מיד לנסוע לעמק, יחד עם עוד כמה מטובי המומחים ובכירי הגיאולוגים בישראל.

והנה כבר בדפים הראשונים אנחנו מצליחים לתפוס את העיקרון שמנחה את חלפון וברקאי: שלל העובדות והממצאים המדעים ה"יבשים" על ההומו-ארקטוס (האדם הזקוף), וההומו-ביליס (האדם המוכשר) ועוד מיני אדם זקופים יותר וזקופים פחות, מוגשים לקורא בדרך נגישה, קלה יחסית להבנה ועיכול, ולא פחות חשוב ואולי אפילו יותר - בדרך שמתובלת בלא מעט הומור.

כל פרק הוא מעין "חפירה לעומק" באתר אחר, כולם ברחבי הארץ וכולם בעצם לא כל כך רחוקים אחד מהשני. כל פרק כזה הוא בין השאר גם מעין מסע יחסי ציבור לא מוסתר ליצורים משונים כמו אדם הניאנדרטלי שחי כאן מאות אלפי שנים, בערך מלפני 400 אלף שנה ועד לפני 40 אלף שנה.

אמרתי יחסי ציבור ליצור פחות אהוד ומוכר, אולי בגלל שממשיכו של האדם הניאנדרטלי, ההומו ספיאנס (האדם החושב או האדם הנבון), זכה כנראה למנה מופלגת של יחסי ציבור עם הופעתו של רב המכר ההיסטרי של ההיסטוריון יובל נח הררי, "קיצור תולדות האנושות". במאמר מוסגר ניתן לומר, שאי אפשר להחמיץ את העקיצות המכוונות היטב של שני המחברים בספר הזה כלפי הקביעות הנחרצות שהופיעו לגבי זמן הופעתו של אותו הומו-ספיאנס בספר של הררי.

ואולי אפשר להתבונן בספר הזה מנקודה אחרת, מעוררת קנאה יש לומר, בפרק שבו מסופר על פרה-היסטוריון צרפתי בשם ז'אן קלוט שהיה גם מפקח הארכיאולוגיה הראשי של צרפת. בערב ראש השנה האזרחי לפני כמעט 30 שנה, ממש רגע לפני שעמד לצאת לחופשה משפחתית, הוא קיבל טלפון מחובב מערות בשם ז'אן מארי שובה שאמר לו שהוא חייב לעזוב הכל ולבוא לראות משהו.

ז'אן קלוט נסע כמעט 400 קילומטרים בדרכים הרריות ומפותלות כדי להשתחל למערה, אפילו בלי קסדה ומעיל, ולגלות פאנל מרהיב של ראשי סוסים שעוררו בו התרגשות כל כך גדולה עד כדי כך ש"היו לו דמעות בעיניים" והדבר הראשון שהוא עשה - וכאן מגיעה הנקודה שבאמת מעוררת קנאה, זה להרים טלפון לשר התרבות הצרפתי.

כן. אני יודע, בשנה ומשהו האחרונה יש לנו פה בארצנו הקטנה שר תרבות אחר, אבל אחד כמוני, שהיה לא פעם בחזית המאבק מול שרת התרבות הקודמת אחרי שאני וחבריי הוכרזנו לא פעם ולא פעמיים כ"אויבי העם", לא יכול שלא לחוש בנקודה הזאת בקנאה עזה. כלומר: יש מקום כזה בעולם שבו החוקר, או האמן, נמצא ב"חזית אחת" יחד עם שר התרבות של המדינה, עד כדי כך שהדבר הראשון שמתחשק לו לעשות, זה פשוט להרים לאותו שר תרבות טלפון ולשתף אותו בהתרגשות הגדולה שאחזה בו.

בנקודה הזאת כפי שאתם כבר מבחינים מן הסתם, אני מוותר מראש על כל ניסיון לכתוב מעין "ביקורת ספרותית" רגילה. מראש ויתרתי על האתגר הזה והחלטתי פשוט ללכת בעקבות חלפון וברקאי, ולתת ללהט שבו הם כותבים על הדברים לבוא ולכבוש גם אותי. אז אם אתם רוצים לדעת למשל מתי התחילו בני האדם לקבור את מתיהם, ולחילופין מי היא האישה שלמענה לא פירקו את הפלמ"ח, אלא פירקו תשעים צבים משריונם - תפסיקו כבר כאן את הקריאה ולכו למצוא את הספר החכם והמהנה הזה. מלבד כמה מעידות ממש קטנות (אני קצת אלרגי לפעמים למשפטים כמו בילינו "שבוע מופלא בנופי גן עדן") זה באמת ספר מוצלח.

היות ואיל חלפון ואני למדנו יחד אי שם בתחילת שנות השמונים (הוא קולנוע, ואני תיאטרון) סופו של הספר "סחב" אותי דווקא לתחום הקולנוע ולתמונה אחת בלתי נשכחת מתוך אחד הסרטים הכי אהובים עלי, והכוונה היא לתמונת הסיום של הסרט "חלומות", אולי הסרט האישי ביותר של במאי הקולנוע היפני הידוע אקירה קורוסוואה.

בסצינה הזאת, מסע הלוויה צועד ברחבי הכפר הקטן, וליד המעיין מצטרף אליו איש זקן כשבידיו תופים ומצלתיים, למה שנראה פתאום כמו מסע ההלוויה שלו עצמו. ברגעים שהחרדה היא לא גדולה מדי, גם אני הייתי רוצה לדמות כך את המסע - נע בין שבילי הכפר שבו גדלתי, אוחז ביד בתופים ומצלתיים ולאט לאט נספג ונמהל בתוך כל האנשים היקרים שהיו פה לפנינו.

"היו פה לפנינו" מאת איל חלפון ורן ברקאי. הוצאת כנרת זמורה דביר. 216 עמודים