מדמם ומהמם: הסרט הזה דופק לנו פטיש בראש, וזה בדיוק מה שהיינו צריכים

"נתראה בשמחות" משלב בין סאטירה חברתית ומותחן אימה כדי לקרוע לגזרים את הקהילה הישראלית בלוס אנג'לס, ואת העולם בכלל. מיכאל אלוני, מייק בורשטיין ושני אטיאס מצוינים, אבל את ההצגה גונבת לירז חממי. רוצו לראות - ואל תשכחו מסיכות

15/08/2021
לירז חממי מתוך "נתראה בשמחות" (טרנספקס הפקות)
דירוג כוכבים לסרטים -4 כוכבים(צילום: עיבוד תמונה, .)

הקרנת הבכורה הישראלית של "נתראה בשמחות" התקיימה בפסטיבל חיפה במהלך סוכות 2019 - כלומר, כמעט לפני שנתיים. המגיפה עיכבה את הפצתו, והוא עלה כאן רק בסוף השבוע. בינתיים, מן הסתם, הרבה דברים השתנו בעולם, למשל העובדה שהפעם, מי שמגיעים לצפות בו נדרשים לעטות מסיכות, מה שלא אומר כי כולם מקפידים לעשות זאת.

בהקרנה בה הייתי, למשל, הברנש בשורה לידי סירב לשים אותה. "אני מחוסן", הסביר. כשהסבירו לו בתגובה שזה לא משנה, הוסיף שקשה לו לנשום איתה. ערבות הדדית, כידוע, עדיף לחפש בסרטים, לא במציאות.

הסיפור הזה היה תזכורת עגומה לפסיקה הנושנה לפיה הגיהנום הוא הזולת. המחשה לכך אפשר גם לקבל ב"נתראה בשמחות" עצמו, שהשם הידידותי שלו מתגלה כאירוני. הוא עוקב אחר ארוחת ערב שגרתית לכאורה, שהנוכחים בה עושים אחד לשני את המוות - במובן הכי מילולי של המילה.

מיכאל מאיר, שביים את הסרט וכתב אותו עם גיא איל, הוא ישראלי שחי בלוס אנג'לס מזה שנים, אך מביים בשפה העברית. סרטו הקודם, "עלטה", היה הזוכה הגדול בתחרות המקומית של פסטיבל חיפה בתחילת העשור.

עוד בוואלה!

"הוא כיפתר לי את החולצה והתחיל להכניס ידיים. הרבצתי לו"

לכתבה המלאה
עושים את המוות. מתוך "נתראה בשמחות"(צילום: מארי אלייס רודריגז)

בהתאם לכך, גם "נתראה בשמחות" קרוע בין שתי התרבויות. הסרט מתרחש באחוזתו של ישראלי שעושה חיל בלוס אנג'לס והזמין לארוחה את משפחתו וחבריו. לפיכך, רוב הדמויות ישראליות, רוב השחקנים והשחקניות מישראל ורוב הדיאלוגים בעברית. מצד אחר, הכל קורה בארצות הברית, ויש לאורך הדרך כמה דמויות לא-ישראליות ודיאלוגים באנגלית. חשוב מכך, ניכרות כאן גם השפעות של ז'אנרים הנפוצים יותר בהוליווד מאשר אצלנו.

אם נתייחס ל"נתראה בשמחות" כתוצר ישראלי, הרי שאפשר לומר כי סרט כזה עוד לא ראינו פה. הוא משלב באופן ראשוני יחסית לקולנוע המקומי בין שלל ז'אנרים שונים - קומדיה שחורה, סאטירה חברתית, מותחן אימה וסרט סלאשרים, כלומר כזה שבו דמויות משספות אחת את השנייה עם חפצים חדים.

לא פעם, כשמשלבים בין סגנונות עשייה שונים, אחד בא על חשבון האחר, אך כאן זה לא כך, ומאיר עומד במשימות בכל החזיתות. מצד אחד, הוא מיטיב לתאר את מעשי הקטל. לא שהתחרות קשה במיוחד, ובכל זאת נאמר כי רק במאים ישראלים מעטים הפליאו כל כך לתאר כיצד הדמויות משתמשות בסכין, גרזן וחץ וקשת.

אך גם מן הצד האחר והסאטירי, מאיר מיטיב להצליף בדמויות ובמה שהן מייצגות. הבדיחות בסרט מוצלחות, והן לא קיימות סתם לשם שעשוע, אלא כדי לירות חיצים. התסריטאי משרטט את פניה של התפוצה הישראלית בלוס אנג'לס, קהילה ספציפית ושונה עד מאוד מזו שבניו יורק למשל, ואז קורע אותה לגזרים.

עוד בוואלה!

"קרעו אותי לגזרים וסקלו אותי באבנים - ונהניתי מכל רגע": ריאיון עם מיכאל אלוני

לכתבה המלאה
תפקיד קולנועי ראשון, ועוד איזה תפקיד! לירז חממי ב"נתראה בשמחות"(צילום: באדיבות טרנספקס הפקות)

במאי אמריקאי שאינו יהודי וישראלי במוצאו, לא היה מעז לעשות את מה שמאיר עושה כאן. הוא שופך את המעיים של גיבוריו על השולחן, מטאפורית ומילולית, ומוצא בהם שלל תחלואים: כוחניות ואגרסיביות, נובורישיות ותאווה בלתי נדלית לשופוני, גזענות סמויה ולא סמויה, ותחושת עליונות רק מתוקף היותם יהודים. אחת הדמויות אף מתייחסת לכך ישירות כשהיא מציינת במהלך ארוחת השבת ש"התנ"ך מלא בזבל גזעני", וכמובן נענית בגידופים אלימים.

עם זאת, צריך לציין כי יש ב"נתראה בשמחות" ממד אוניברסלי. תאוות בצע והתנשאות מעל אחרים אופיינית גם לקהילות אחרות, ונוסף לכך הסרט עוסק בגבריות רעילה ובאלימות שמסתתרת תחת פני השטח אצל אנשים מכובדים לכאורה ובשכונות יוקרה פסטורליות למראה - תופעות שגם הן, למרבה הצער, גלובליות לחלוטין.

כדי לגלם את הדמויות המקסימות האלה, אסף מאיר שלל שחקנים ושחקניות מישראל שחיים בארצות הברית - למשל, שני אטיאס; אלון פדות, הזכור לטובה מ"מעבר להרים ולגבעות"; ומייק בורשטיין, המגיח בתור רבי חטטן במה שמתגלה בתור אחד הקטעים החזקים בסרט, ונראה צעיר מתמיד.

עוד בוואלה!

המהפך המרגש של קוני למל: כך מייק בורשטיין נולד מחדש

לכתבה המלאה
נראה צעיר מתמיד. מייק בורשטיין ב"נתראה בשמחות"(צילום: באדיבות טרנספקס הפקות)

אך מי שבולטים בסרט הם שלושה שחקנים אחרים, שמקום מושבם הקבוע אינו בארצות הברית - מיכאל אלוני, כצעיר הפושטק שהחוצפה וגסות הרוח שלו מוציאות משליטה את הארוחה; סטפי סלמה הצרפתייה, אחת מכוכבות "עשרה אחוז", המגלמת את זוגתו, שבואה כמובן מעורר הרמות גבה כיוון שאינה יהודייה; ומעל הכל, לירז חממי, ישראלית שבשנים האחרונות חיה בלונדון, ומגלמת כאן את זוגתו של בעל הבית.

חממי טיפחה קריירה תיאטרלית וטלוויזיונית מכובדת, שהגיעה לשיאה לאחרונה ב"מנאייכ", אך עוד לא ממש התנסתה במסך הגדול. כל זה לא מפריע לה לחרוך אותו כבר בתפקידה הקולנועי הגדול הראשון, לבלוט בתוך האנסמבל העשיר ולהפוך לכוכבת הבלתי מעורערת של הסרט. הדמות שלה משקפת הרבה מן השיגעון שמתפרץ כאן, אבל גם ניצבת בתור קול השפיות, והיא פעם אחר פעם מוסיפה לתוצאה פלפל ומרימה אותה לגבהים בזכות הנוכחות, המונולוגים והרפליקות שלה.

"נתראה בשמחות", בקיצור, הוא אכן בשורה משמחת: תסריט מצוין מלכתחילה שהביצוע שלו רק משפר אותו. בצפייה הראשונה שיחק לטובתו אפקט ההפתעה, כך שחששתי מן הצפייה החוזרת, אך בפעם הזו נהניתי אפילו עוד יותר, ויכולתי להעמיק בו ולגלות ולהעריך את הרבדים שיש בו.

עוד בוואלה!

אם עוד לא צפיתם בסדרה הנפלאה הזו בנטפליקס, לא ברור למה אתם מחכים

לכתבה המלאה
אם הבמאי לא היה יהודי...מתוך "נתראה בשמחות"(צילום: באדיבות טרנספקס הפקות)

ניסיון העבר מלמד כי סרטים מקומיים ומדממים מתקשים למצוא כאן קהל. סרט האימה המציאותי שאנחנו חווים בשל הגל הרביעי ודאי לא משפר את סיכוייו הקופתיים של "נתראה בשמחות", אבל הלוואי שבכל זאת כמה שיותר אנשים יבואו לראות אותו. אולי חלקם גם ישתמשו במראה שהוא מציב כדי להבין את המסר ולהפנים שחשוב לשמור על דרך ארץ, גם אם זה אומר לשים מסיכה כשצריך.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully