בחודשים האחרונים, הוליווד משתתפת בניסוי. שאלת המחקר: אם סרטים יעלו בו זמנית באולמות ובסטרימינג, האם מישהו יטרח ללכת לראות אותם בקולנוע, ועוד בעיצומו של גל רביעי? עד כה, התוצאות ברורות ועגומות מבחינת המסך הגדול. "יחידת המתאבדים" התגלה כהתאבדות קופתית, ו"האלמנה השחורה" הוביל לתביעה משפטית.
"לשחרר את גאי", שעלה בסוף השבוע, בודק שאלה אחרת: מה יקרה אם סרט יופץ אך ורק באולמות, ממש כמו פעם, ולא יהיה זמין ברשת? בינתיים, לפחות בארצות הברית, התוצאות טובות מן הצפוי, עם פתיחה מרשימה בסך 28 מיליון דולרים, המוכיחים שאולי עוד יש עתיד מסוים למודל ההפצה הזה. אך כרגיל בניסויים, המסקנות ובעיקר הפרשנות שלהן עלולות להשתנות במהרה.
כך או כך, רק יאה ש"לשחרר את גאי" משתתף בניסוי, שכן הוא עצמו עוסק באדם הנתון בתוך מבחנה. עלילתו מסובכת למדי, אז ננסה לתמצת אותה, ונתנצל מראש בפני מביני העניין אם פישטנו יתר על המידה מושג מקצועי כלשהו.
ובכן, הסרט נקרא בשמו של גאי - פקיד בנק טוב לב ומלא שמחת חיים, שאינו אלא ניצב במשחק וידיאו, אך כזה שתוכנת כך כדי שיהיה לו את הפוטנציאל להפוך להרבה יותר מזה. אך דווקא כשגיבורנו מגלה כיצד להשתחרר מן הכבלים, הוא נקלע למאבקי שליטה בין מי שפיתחו את המשחק וכעת מאיימים למחוק אותו ולהביא את הקץ על כל מי שמשתתפים בו. האם יש לו סיכוי להינצל?
מסובך לתקצר את עלילת "לשחרר את גאי", אבל קל לסכם את האופי ואת האיכויות שלו במשפט אחד - זה סרט קיץ עם שכל, והוא מתפקע מרעיונות שונים ומשונים. בראש ובראשונה, זה סרט שמציג את השאלה הקלאסית: האם ייתכן שיום אחד נקום ונגלה כי שום דבר לא אמיתי, והאם זה בכלל משנה?
סיפורים על אנשים שמגלים את האור הם ממש לא דבר חדש. עוד הרבה לפני "מטריקס" ו"המופע של טרומן", אפלטון עשה זאת במשל המערה. "לשחרר את גאי" לא ממציא את הגלגל, אבל הוא כן מסובב אותו בצורה קצת אחרת וממקם את הסיפור הזה בתוך המציאות העכשווית, שבה אלגוריתמים מנהלים את העולם. כך הופך הסרט למעין קפסולת זמן, שמעלה שאלות נצחיות ובו בזמן נוגעת בסוגיות הכי רלוונטיות ואקטואליות.
עם הזמן מתגלה גם כי יותר מאשר שזה סיפור על הניצב במשחק הווידיאו, זה סיפור על מי שפיתחו אותו: שני גאונים צעירים, שהגו אותו כשעשוע פסטורלי ושוחר שלום, עד בואו של נבל כוחני שחטף אותו מידיהם והפך אותו למשהו אחר, אלים הרבה יותר. וכך, "לשחרר את גאי" דן גם באלימות של התרבות המערבית העכשווית, באחריות המוסרית שיש לה ובקשר בינה לקפיטליזם, ונושא עמו מסר פציפיסטי.
הוגי המשחק הם בחור ובחורה, ועם הזמן מתברר גם כי היצירה והפיתוח שלו מסייעים להם להתמודד עם המתח המיני הלא ממומש ביניהם, מה שהופך את "לשחרר את גיא" לסרט מסוג אחר - קומדיה רומנטית לגיקים. אמנם רוב הביקורות עד כה השוו אותו בעיקר ל"המופע של טרומן" ודומיו, אבל יותר מכך הוא משתייך לתת-הז'אנר של סרטים על סופרים המתאהבים בדמויות שיצרו.
עם רעיונות יפים, יפים ככל שיהיו, לא הולכים למכולת ולא שוברים קופות. "לשחרר את גאי" מצליח בגלל הדרך בה הם באים אל הבד. הסרט לא שוכח לרגע שהוא סרט קיץ, ומיטיב לדגדג את האונות השונות של המוח.
את התסריט כתבו מאט ליברמן וזאק פאן, שנגע בחומרים דומים ב"שחקן מספר אחת", ובאופן חריג יחסית לשובר קופות הוליוודי, הוא לא מבוסס על חומרים קודמים, כך ש"לשחרר את גאי" מוכיח שיש עוד מקום בשוק גם לסרטים שכאלה. על הביצוע שלו אחראי הבמאי שון לוי, בעל מלאכה הוליוודי ותיק עם קריירה לא אחידה, שהיו בה גם פנינים כמו "הפנתר הוורוד" ו"פלדה אמיתית". כאן, למרבה המזל, שוב נפלנו על יום טוב שלו.
לוי נעזר בתסריט החכם והקוהרנטי, בדמויות משנה שמוסיפות צבע, באפקטים מכובדים ובפסקול נעים, ובעיקר בליהוק. את תפקיד הגיבור מגלם ריאן ריינולדס, אימפריה הוליוודית בהתהוות, שגם הפיק את הסרט. תצוגת המשחק שלו מפגינה את השילוב האופייני לו, בין נתונים פיזיים מרשימים, תזמון קומי מדויק ובעיקר כריזמה מעוררת הזדהות, שהופכת אותו לגיבור שכולם אוהבים לאהוב.
טאיקה וואטיטי, הבמאי והשחקן שכבר התאמן בגילום ארכי-נבלים כשנכנס לדמותו של היטלר ב"ג'וג'ו ראביט" שלו, מגלם כאן את הנוכל האלים והמנוול, ומוכיח שגם מבטא ניו-זילנדי יכול להישמע מרושע. מעל כולם עומדים שני השחקנים הצעירים שמגלמים את ממציאי המשחק: ג'ו קירי, שפרץ ב"דברים מוזרים"; וג'ודי קומר, שחקנית בריטית שהתגלתה ב"להרוג את איב" וכאן עושה את תפקידה הקולנועי הראשון בצורה כל כך מקסימה, עד שאנחנו יכולים להבין למה הדמויות בסרט מוכנות להפוך עולמות בשבילה.
"לשחרר את גאי" מתגלה כסרט עם כוח, עם מוח - ובעיקר עם לב. אף שיש בו התייחסויות אקטואליות רבות, הוא מזכיר להיטים משנות השמונים, התקופה שבה העשייה ההוליוודית המסחרית היטיבה לשלב בין הסיפור והבידור. כמוהם, גם זה סרט שלא צריך לכבות את השכל בכניסה אליו אבל גם לא לקרוא עשרות חוברות קומיקס כדי להבין אותו, וגם הוא פונה לקהל רחב - אם סבא וסבתא יבואו לאולם עם נכדיהם, כולם ייהנו ממנו במידה שווה.
זה סרט עם טעם של פעם, וכך גם היתה חוויית הצפייה בו. בהקרנה בה הייתי, ישבה מאחורי כנופיית ילדים, שכל כך התרגשה והתלהבה, עד שברגע השיא, הריעה לדמויות שעל המסך בקול רם ובמחיאות כפיים.
לסרט קוראים "לשחרר את גאי", אבל אפשר גם היה לקרוא לו "להציל את גאי", ואולי בעצם צריך לקרוא לו "להציל את הוליווד". מי יודע, אולי למרות הכל עוד יש לה סיכוי לשרוד.