בעידן שאחרי "צל של אמת", ובפרט העוול שגרמה לא"ק, כדאי להסתכל בריחוק בריא בכל תוצר "פשע אמיתי" שרומז לעיוות של הצדק, אבל קשה מאוד שלא למרוט שערות בזעם מול הטענות הצפות ב"חורים", סרטה התיעודי של שירלי ברקוביץ', שעלה השבוע בהוט 8.
הקו העיקרי בסרט עוסק בפרשת דקירתו למוות של החייל איציק מור מחוץ למועדון הוואן גוך בירושלים לפני כעשור. לכאורה, מדובר בסיפור בנאלי לגמרי, מהסוג שלמרבה הצער קורה מדי פעם: כמה צעירים נקלעים לקטטה מיותרת, מישהו שולף סכין, וערב של בילוי הופך לאסון. אלא שהתנהלות תמוהה של המשטרה, הפרקליטות ובית המשפט גורמת לאבי הנדקר, דני, לחשוד בהכרעת הדין. בהדרגה משרטט "חורים" מסכת שמטילה - סליחה על הקלישאה - צל כבד מאוד על הפרשה.
ואולם, לסרט יש עוד קו עלילה, מופרע לא פחות מבחינת הסתברותו - סיפורו האישי יוצא הדופן של האב: סורי שנמלט מביתו, התגלגל לשיתוף פעולה ממושך עם שב"כ, ואחרי שנים של פעילות ביטחונית הגיע לישראל, התגייר והקים משפחה שיודעת מעט מאוד על עברו. האב הוא למעשה הדמות שמובילה את הסרט בשני אגפיו, ולאורך חלקים נרחבים ממנו אנו צופים בפניו המתוסכלות.
המצלמה מלווה את מור לאורך שנים, בריאיונות, הליכות בירושלים, אירועים משפחתיים, דיונים משפטיים, וגם באופן נסתר במפגשים ושיחות שלו עם כמה דמויות מפתח בפרשה. אלה מוקלטות אומרות דברים שלא ייאמנו על האופן שבו התנהלה החקירה. לצד המבט הריאליסטי על גיבור הסרט, הבמאית נעזרת, כמקובל בז'אנר, בחומרי ארכיון אילוסטרטיביים, צילומי אבטחה ותמונות על לוח ראיות.
לאורך שעה ועשרים, "חורים" מאיר באפקטיביות ובאינטנסיביות את הסדקים בסיפור הרשמי. התלונות והעדויות שעולות בסרט בזו אחר זו שוחקות את האמון בהתנהלות רשויות החוק בתיק הזה. טענות על מה שמתואר כביכול כחקירה רשלנית, ניגוד עניינים חריף, שינוי גרסאות ואפילו הצעת שוחד לכאורה, מותירות את הצופה כמעט משוכנע שטחנות הצדק לא עבדו כמצופה מהן.
למרות הפיתוי, הזהירות שהוזכרה בתחילת הטקסט מחייבת מבט מסויג על ההאשמות הללו, הגם שמולן עומדת הכרעה של בית משפט מחוזי. אך גם אם נניח בצד את הדיון בפשע שבמרכז הסיפור, האצבע המאשימה של "חורים" מופנית כאן קודם כל ובעיקר כלפי המשטרה והפרקליטות, ותיאורי ההתנהלות שמיוחסת להן - גם אם נעשתה בתום לב ולכל יש הסבר תקין ומניח את הדעת - מחייבים לכל הפחות חשבון נפש נוקב, בפרט בעידן שבו האמון במערכות האלה נמצא בשפל חסר תקדים.
שני אגפי הסרט משתלבים זה בזה, אבל נדמה שדווקא חיבורם ליצירה סגורה אחת לא עושה עמם צדק, מפני שכל אחד מהם דורש לפנות לכיוון וז'אנר אחר, ונזקק לאוויר נוסף. בוודאי בפרשת הדקירה, אבל גם במסכת חייו של האב - ניכר שאפשר היה להרחיב עוד ולפתח את הסיפור, ומבחינה זאת פורמט של סדרה בת כמה חלקים יכול היה לשדרג את "חורים" באופן משמעותי. למשל, חסר היה לי פרק שיוקדש לדיוקן של הקורבן עצמו, ויענה על שאלות כמו איזה מין אדם הוא היה, ואיך נקלע דווקא למקום הלא נכון ולזמן הלא נכון.
בכך קשורה גם הסתייגות נוספת מן הסרט: "חורים" מגולל אודיסיאה פרטית ויוצאת דופן לחקר האמת של אדם פרטי ויוצא דופן, אך אין לו יומרות לעלות מהפרט אל הכלל ולהציע אמירה חברתית/פלילית/משפטית גדולה יותר. בכך, למרות שמדובר בחומר גלם מרהיב ומסעיר, הסרט נשאר לבסוף ברובד מאוד ספציפי. ואולם, גם כך, ככל הנראה, הוא צפוי להדיר שינה מעיניים רבים.