יכול להיות שגם את רשימת הביקורת הזאת היה צריך לכתוב עמרי ניצן, המנהל האמנותי ובמאי התיאטרון הנערץ, שהיום (שלישי) הוא יום השלושים למותו.
הוא מן הסתם היה דואג לעשות מזה "אירוע" ממש. כמו למשל כאשר נדרש לביים תמונה אחת מתוך המחזה "מקבת", בתחילת הלימודים שלו בדרמה סנטר בלונדון אי אז בתחילת שנות השבעים. ניצן נטע סביב הבמה שורה של לפידים בוערים, ואת בנקו, שאותו רצח קודם מקבת, הוא הכניס כמו רוח רפאים בתור מלצר באמצע הסעודה המלכותית, ואותו בנקו מילא ומילא את הכוס של המצביא הסקוטי בנוזל אדום בצבע דם שגלש ונשפך מהכוס ונזל על אצבעותיו.
כי הכל אצל עמרי ניצן היה צבוע תמיד בצבעים עזים וחזקים. עוד כשלמד בתיכון והקים עם מיכאל הנזלזלץ, לימים מבקר התיאטרון המיתולוגי של עיתון "הארץ", להקת תיאטרון בשם להקת הזמן. אחר כך כשביים כבר בגיל 24 את "על קלות דעת וצביעות" בנגריה של תיאטרון הבימה שהפכה מאוחר יותר לאולם הבימרתף. ובגיל 30 כשהתמנה להיות המנהל האמנותי של תיאטרון חיפה, ואז בגיל 35, כשהתמנה למנהל האמנותי של תיאטרון הבימה.
כוכב שביט אם תרצו. איש חכם, מלא ידע, עם תשוקה בלתי נגמרת לתיאטרון, שחותם ההצלחה דבק בו מהרגע הראשון, והוא נמשך כמעט עד ליומו האחרון, אחרי שבין השאר ניהל אמנותית גם את פסטיבל ישראל ובעיקר, במשך 26 שנה, כשיחד עם ה"תאום" שלו, נעם סמל כמנכ"ל, הם הובילו את תיאטרון הקאמרי במשך קדנציה ארוכה אחרי קדנציה ארוכה (יש אומרים ארוכה מדי...), ושמו אותו לדעת רבים בפסגת העשייה התיאטרונית הרפרטוארית בארץ.
את רשימת ההישגים האמנותיים של עמרי ניצן אפשר למצוא מן הסתם גם במקומות אחרים, והיא כוללת בין השאר הפקות שייקספיריות רבות, הפקות מקור ("סיפור משפחתי" ו"המורדים" לפי המחזות של עדנה מזי"א), בימוי בלתי נשכח של המחזה "רצח" של חנוך לוין ועוד ועוד.
אינני מבקר תיאטרון חלילה (נודה על האמת - כולנו קצת מבקרי תיאטרון, אבל מעטים הופכים את זה למקצוע), אבל כן הייתי רוצה לציין משהו אחד, שנוגע לטעמי גם לאופי הספר הזה - "סיפורי התיאטרון שלי", שעמרי כתב בסיוע רות טון-מנדלסון. ספר שמנסה לסכם את מכלול העשייה התיאטרונית שלו לאורך השנים, והוא יצא ממש סמוך למותו - מוות שהיכה בכאב גדול רבים מקרב אנשי קהילת התיאטרון בארץ.
הייתה לפעמים הרגשה שכבמאי, עמרי ניצן חרד כל הזמן שלא קורים מספיק דברים מעניינים על הבמה, ולכן לצד ההישגים האמנותיים המרשימים והתפיסה התיאטרונית הבאמת עמוקה ורחבה, היה נדמה שעוד ועוד גירויים משוגרים מהבמה לעבר החלל החשוך שבו יושב הקהל. עוד ועוד "תעלולים" בימתיים שנועדו ללכוד את לב הצופה, והסתירו אולי איזו חרדה שמא אותו צופה עלול לנטוש חלילה את האולם, אם לרגע אחד לא יקרה משהו שילהיב את דמיונו.
ואני כותב את כל הדברים האלה משום שיש לי הרגשה שמשהו מ"החרדה" הזאת מחלחל גם בין דפי הספר הזה. הספר עמוס בחלקו פרטים חשובים יותר וחשובים פחות, ולטעמי לפחות נדרשה פה יד "קשוחה" הרבה יותר של עורך או עורכת, שידאגו להפריד בין מוץ לתבן, עיקר לתפל. לא כל ביקורת שנכתבה על הצגה מסוימת חייבת להיכנס, ובטח לא מכתב תודה שנשלח בתום תקופה משחקנית כזו או אחרת.
עמרי ניצן היה איש עם מודעות עצמית גבוהה, ולכן גם עניין החרדה עולה בספר, כאשר הוא מספר בהקשר אחר שכשהיה חוזר הביתה מאוחר בלילה, נכנס בחשש לחצר ביתו, חרד שמא מישהו שדמותו הציבורית או כהונתו רבת השנים כמנהל אמנותי תהיה לצנינים בעיניו, יגיח מחשכת האופל וינסה לחסל אותו. זאת נקודה מעניינת שאני משוכנע שגם עמרי ניצן היה ער אליה - הניגוד והסתירה בין איש רב כוח ורב השפעה, בטח בעמדת הניהול האמנותי, ובין איש שחושש שכל זה עומד להסתיים תוך שנייה.
נקודה נוספת ומעניינת: כבר בתחילת הדרך ובתחילת הספר, עמרי מעיד על עצמו שהוא איש התיאטרון הממוסד, או מה שהוא קורא באנגלית - Establishment. הוא עושה את זה תוך תיאור מחויך של ביקור שעשה בלונדון אצל יוצר הפרינג' המוערך, הבמאי והשחקן והמחזאי נפתלי יבין ז"ל.
אבל עמרי עצמו היה מודע למשבר הגדול שאליו נקלע התיאטרון הישראלי בשנים האחרונות. יתרה מזאת, אחת ההפקות הכי מורכבות והכי מעניינות שהעלה בשנים האחרונות, הייתה כמובן "המלט". אבל להפקה הזאת היה אופי "פרינג'י" מובהק - היא הוצגה אמנם יותר מאלף פעמים, אך כל פעם בפני קהל מצומצם יחסית, והיה לה אופי הרבה יותר ניסיוני, בטח בהשוואה להפקות ולמחזות זמר שהשתלטו מאז כמו מגפה על התיאטרון הישראלי.
עמרי דיבר לא פעם על "תמהיל" ועל צמצום התמיכה של המדינה בתיאטרון, צמצום שגרם לתיאטרון לטשטש לא פעם את הגבול בין האמנותי למסחרי, אבל נדמה לי שאולי יש בספר הזה יותר מדי "אינוונטר" של הפקות, כל אחת מרשימה מאוד כמובן, ופחות מדי התייחסות לחלק מתהליכי העומק האלה.
כך או כך לכל אחד יש כנראה את ה"עמרי" שלו. אני "גיליתי" אותו כשהשתחררתי מהצבא והלכתי לראות את הגרסה שלו ל"חלום ליל קיץ" בתיאטרון הבימה. יותר מאוחר הבנתי שבהפקה הזאת היו הרבה "עקבות" של פיטר ברוק, הבמאי האנגלי שהיה נערץ על עמרי. ובכל זאת, ההפקה הבלתי נשכחת הזאת, עם מוזיקה של הפינק פלויד ("The Dark Side of the Moon") השאירה אצלי רושם שלא יימחה, וחקקה את דמותו של עמרי ניצן כאחד מאנשי התיאטרון הכי חשובים שפעלו פה. הכאב על לכתו בטרם עת הוא עצום.
"סיפורי התיאטרון שלי"/עמרי ניצן. הוצאת כנרת זמורה דביר. 240 עמודים.