לקראת סוף תכנית הטלוויזיה המצוינת "פגישה", ששודרה כמעט לפני שנתיים בערוץ כאן 11, סיפר הסופר חיים באר למראיין רוני קובן סיפור אכזרי מאוד ובאותה נשימה גם מרטיט לב: כשהיה בן עשר, אביו אברהם רכלבסקי (כידוע, אחד הפירושים לשם המשפחה "באר", הוא בן אברהם רכלבסקי) נסע עם חיים ועם הכיתה שלו לטיול שנתי לגליל בתור הורה מלווה, ובערב הם לנו באכסניית פורייה. לאבא שלו לא היה מקום לישון, ולכן הוא לן עם הילדים שכרגיל, כדרכם של ילדים, הרעישו ועשו תעלולים שונים ומשונים, עד שבאמצע הלילה אבא של חיים קם ונעמד מולם עם גאטקעס לבנים, כשכל ה"חנות" פתוחה, והתחיל לגעור בהם בתערובת מוזרה של יידיש ועברית מגומגמת.
המעמד המביש הזה רדף שנים אחרי חיים באר, גם כשעזב את ירושלים ועבר לרמת גן, עיר מגוריו הנוכחית, וגם כשהפך להיות דמות בולטת וידועה בקהילה הספרותית. ואם הוא כבר איכשהו נשכח והתמוסס וכמעט נעלם והתפוגג או הרפה את אחיזתו מירכתי הזיכרון, בא חברו הטוב של חיים ("טוב" עם סימן שאלה גדול), העיתונאי המנוח אמנון דנקנר ז"ל, ובמין מחוות "יהודה איש קריות" (לא בפעם הראשונה כזכור) טרח להזכיר את אותו מעמד מביש בפני חיים ובפני בית ישראל בשידור ישיר בטלוויזיה.
נדמה לי (לא שאלתי על כך את חיים) שאולי ברגע הזה נבט אצל חיים הרעיון לכתוב גם ספר על אביו המנוח, כמעט שישים שנה אחרי מותו של האב. סיפורה של האם, שהייתה צעירה מאביו בחמש עשרה שנה, ושכלה את שתי בנותיה הקטנות לפני נישואיה עם אברהם רכלבסקי, כבר סופר בהרחבה בספר הנפלא "חבלים" שיצא באמצע שנות התשעים, והנה הגיע הזמן לגאול, במירכאות או לא, את דמותו של האב.
לגאול באמצעות מילים. לגאול באמצעות הדמיון, כי נאמנים כנראה על הסופר דבריו של אריסטו, מחבר ה"פואטיקה", בפתח הפרק התשיעי: בניגוד להיסטוריון, המשורר לא כותב על מה שהיה, אלא על מה שיכול היה להיות. כלומר יש מקום שבו למילים יש מעמד משקם. מרפא. מאחה. המילים יכולות להוסיף למה שהיה במציאות את מה שאולי יכול היה לקרות. לצרף זנב מפואר לציפור שקודם מרטו באכזריות ובאטימות לב את כל נוצותיה.
כמה נוגע ללב הוא הרצון והמאמץ להלביש את האב המת בבגדי חג. להקים לתחייה את דמותו, לפחות בין דפי הספר, ולצאת איתו לסיור עם רוזנים ומלכים וגבירים ואנשי שם וציירים וסופרים אחורה וקדימה. כי כמו שאומר הצייר יעקב שטיינהרדט בספר: "כל עוד קיים בעולם אדם אחד בלבד שנוצר בליבו את זכרו של מישהו שנפטר, האיש הזה עדיין איננו בחזקת מת".
צריך לומר ביושר שאני כמובן לא יכול לשמש עד מהימן, כי את החלק הגדול מהמעט שאני יודע שמעתי לא פעם מפיו של חיים עצמו, אבל אין ספק שהוא מסמן פה קו כל כך נחוץ והכרחי כמו אוויר לנשימה לספרות הישראלית: ספרות כ"ארכיאולוגיה", כלומר עולם שיש בו שכבות על שכבות. מה בא קודם ומה בא אחרי. "דע לפני מי אתה עומד" וכו'. ספרות שלא שואבת את מקור חיותה רק מהכאן ועכשיו.
היו בשנים האחרונות כמה ספרים שפרסם באר, שבהם כדרכו היו שזורים לא מעט פרקים היסטוריים מרתקים, שלל ציטוטים ומעשיות לרוב. חיים באר הוא מה שכינה פעם חוקר ספרות חשוב, "אמן התעתוע שבין הביוגרפי לבדיוני". צריך לומר ביושר, כאחד מהאוהבים המושבעים של כתיבתו, שלא תמיד היה ברור לי מהו "המנוע הרגשי" שעומד בבסיס הסיפור, או "חוט אריאדנה" שיקשור קשר עמוק ויציב בין האירועים המסופרים ויסייע בידינו לצאת מ"המבוך". נדמה לי שכאן, בספר הזה, נמצא שוב אותו חוט שדרה או חבל טבור, שמעניק לכל שלל העלילות ועלילות המשנה את התוקף הרגשי הנדרש, גם אם לפעמים קווי העלילה מעט מופרכים ודורשים להשהות את חוסר האמון.
ונחתום בסיפור קצר: פעם, לפני שנים, כשגרנו תקופה קצרה באמריקה, הזמנו לביתנו את חיים כדי שיישא דברים לפני אנשי הקהילה היהודית המקומית. זה היה לילה סוער מאוד. אחת מסופות השלג הקשות ביותר פקדה אז את חופיה המזרחיים של ארצות הברית, וחששנו מאוד שאיש לא יגיע. והנה בשעה היעודה מילאו את הבית עוד ועוד אנשים. אולי הזעזוע הנורא שפקד את כולנו כמה חודשים קודם לכך, כשראש הממשלה יצחק רבין ז"ל נרצח בתל אביב, גרם לאנשים לרצות להסתופף יחד ולשאוב חום ורגש אחד מנוכחותו של השני, ובנוסף לשמוע דברים מחזקים ושובי לב מפיו של סופר ישראלי חשוב.
אבל חיים בחר לפתוח בבדיחה ידועה, שעליה חזר הרבה שנים אחר כך גם בתוכנית של רוני קובן: ציפור אחת שוכבת וכמעט קופאת למוות בשלג שנערם בחוץ. פרה אחת מגיעה ומחרבנת עליה, ואותה "הפרשה" של הפרה מחממת את גוף הציפור ומצילה אותה ממוות.
"אני הציפור הזאת" אמר חיים, לקול צחוקם הרם של הנוכחים, ונדמה פתאום שהיה במהתלה הזאת עוד משהו נוסף, כמעט סמוי מהעין. ממש באותו זמן, או אולי רק זמן קצר אחרי, חיים התחיל לכתוב את "חבלים", והיה בזה מין ציווי לכל מי שרוצה לעסוק ברצינות בעניין הזה של כתיבה - איך להפוך את כאבי הלב ואת הזיכרון הצורב לסיפור. איך להמריא מהאישי והפרטי אל אמירה רחבה ומקיפה יותר, ובעיקר איך לא שוכחים את הכלל הפשוט: ספרות טובה לא מתקיימת רק במרחב המצויץ והשמימי, אלא יונקת לפעמים את עיקר כוחה וחיותה גם מהמעמדים הקשים, הכואבים ואפילו המבישים, שגם אותם הסופר מתעקש באמצעות המילים להקים מחדש לתחיה.
"צל ידו" / חיים באר. הוצאת עם עובד. 317 עמודים.