א. ללא אירוויזיון, זאת הייתה העונה של המיליון: אחרי שנאלצה להחליף את הפרס, "הכוכב הבא" הבטיחה השנה סיפור חדש, כזה שמדברים בו על בניית קריירה, עם דגש על "אמנות" ו"מקום בתעשיית המוזיקה". לא עוד ריאליטי שנפלטים ממנו, אלא בית ספר למוזיקה שהתלמידים המצטיינים עושים את זה בגדול. אחד מאמצעי השיווק היה אותו פרס חליפי: מיליון שקלים.
אמש, בגמר (קשת 12) שנערך בזאפה לייב פארק בראשון לציון, מילת הקסם חזרה על עצמה שוב ושוב. זה היה "גמר המיליון" בין אמנים "ששמים עליהם את המיליון" שנותנים "ביצוע ששווה מיליון". לרגעים זה היה מבלבל: מה בעצם "הכוכב הבא" מוכרת? מה האמצעי ומהי התכלית? והאם, ביקום המוזר שמתנהל בתכניות של ז'אנר טלוויזיוני גוסס ושחוק, זה בכלל משנה?
ב. אז יחסית לגמר המיליון, זה היה ערב בלי כיסוי, שקצת שמט את השטיח מתחת לרגלי החשיבות העצמית והמחמאות המופרכות, וחשף הרבה מאוד זיעה מהניסיון למכור את האירוע כערב טלוויזיוני יוצא דופן. לא בדיוק קלאס באפס מאמץ.
בסיכומו של דבר, זה היה ערב פושר לחלוטין, שמרני ולא מסעיר: אף לא אחד מהביצועים טלטל את העולם, שולחן השופטים המנופח היה כמעט מיותר, בעיות סאונד חזרו על עצמן, וגם אם אסי עזר ורותם סלע כבר מיומנים בהובלה של שידורים חיים מהסוג הזה, הכל נראה הרבה פחות נינוח הפעם. מיליון שמיליון - איזה פיהוק.
ג. מבט על רביעיית הגמר - האיכותית אך הבלתי מסעירה - מגלה שהעונה הזאת של "הכוכב הבא" תגמלה בעיקר מתמודדים שהימרו על הכישרון שלהם: שי המבר הגיעה לגמר אחרי שלושה שירים מקוריים; תמיר גרינברג ניצח את העונה עם שיר מקורי; וגם הבחירה של ואלרי חמאתי לתרגם באופן חופשי שירים מעברית לערבית ולשלב את שתי השפות זיכתה אותה בהרבה הערכה. זה דווקא מסר טוב: בחוץ, למי שמקדם את הייחודי שבו יש הרבה יותר סיכוי להתקדם מזמרים שהם אולי מוכשרים, אבל עוד לא מצאו את הזהות שלהם.
אבל זה לא הלקח המוזיקלי היחיד שיצא אתמול מהתכנית: חמאתי והמבר, שהימרו על בלדות ישראליות מהסוג שפעם שטף את הגמרים של "כוכב נולד" - מצאו את עצמן מפסידות למי שבחר בשירים קצביים. "ים של דמעות" ממש אאוט, מסתבר; ב-2021 נדרש כנראה להרים.
ד. בעניין הזוכה: למרות היכולת הבלתי ניתנת להכחשה, ההייפ וההשתפכות הכללית, הבחירה בתמיר גרינברג היא לכל הפחות מפתיעה. גרינברג לא שר בעברית, סולד מהמשחק, כולו צומח מתוך איזו אמריקנה - לא בדיוק הזוכה הקלאסי של ריאליטי שירה מקומי. בדרך כלל, לאמנים שהולכים בנתיב המוזיקלי שלו קשה לפתח קריירה יציבה בישראל.
בדרך הוא גבר על שני זמרים ששוחים במוזיקה מזרחית, וסינגר-סונגרייטרית שכותבת על תל אביב - בדיוק האנשים שהייתם מצפים שיקחו תחרות כזאת. היה הרבה יותר קל להסביר כל בחירה אחרת. האם הבחירה בגרינברג מייצגת מיאוס מהסגנונות האלו או שזאת פשוט אנומליה, תולדת של כריזמה טלוויזיונית שנתנה לו את היתרון הנוסף על פני המתחרים ללא קשר לסגנון? התשובות יגיעו בחוץ, כשנגלה מה מחכה לכל אחד מהם בעולם האמיתי, שבו מיליון הוא מספר שמוזיקאים פוגשים לעתים רחוקות מאוד.