לפני שלוש שנים וחצי, מארוול שברה קופות עם "הפנתר השחור", הסרט הראשון שלה שהעמיד במרכזו גיבור-על אפרו-אמריקאי. לאחר מכן הגיע "קפטן מארוול", בו הואילו סוף כל סוף להעניק את השרביט לאישה. בסוף השבוע האחרון הגיע תורו של ציון דרך נוסף: "שאנג-צ'י ואגדת עשר הטבעות", שבו לראשונה מככב סופר-הירו אסייתי. למרבה הצער, הסרט דומה ברמתו ל"קפטן מארוול" יותר מאשר ל"פנתר השחור", ובכל מקרה פחות טוב משניהם, ולא טוב בכלל.
מתחת ההגדרה הכללית ודי חסרת המשמעות של "סרט גיבורי-על" או "סרט קומיקס", "שאנג-צ'י ואגדת עשר הטבעות" מתגלה כשילוב של שלושה ז'אנרים שונים: סרט אמנויות לחימה, סרט פנטזיה ודרמה משפחתית. גיבורו חי בארצות הברית כאחד האדם, עובד באספקת שירותי חנייה ונהנה לבלות במועדוני קריוקי עם חברתו הטובה ביותר, אותה מגלמת אקוופיניה, שכהרגלה מתגלה כאלמנט הכי מוצלח בסביבה.
נוסף לקלישאת הקריוקי, "שאנג-צ'י ואגדת עשר הטבעות" משעתק סצינה נדושה נוספת - הרגע שבו הגיבור התמים למראה נדרש להפליא את מכותיו בלהקת בריונים באוטובוס, וכך חושף שיש לו עבר אפל. רק לא מזמן ראינו את זה ב"סתם אחד", והנה זה קורה גם כאן.
הדרמה באוטובוס מאפשרת לעולם כולו לגלות כי שאנג-צ'י הוא לא סתם אחד, אלא הבן של מנהיג חבורת לוחמים בשם עשר הטבעות, הנקראת כך בשם נשק מיסטי שברשותה. הניסיון שלו לברוח ממנה ומן הייעוד שלו החזיק מעמד רק עשר שנים. כעת, מסיבות שיתגלו עם הזמן, אין לו ברירה אלא לחזור למזרח ולהתעמת עם אביו, כדי למנוע ממנו לעשות מעשה מטורף שיוביל לאסון נוראי.
בשובו למכורתו, עובר שאנג-צ'י מסע לגילוי עצמי ולגיבוש זהותו, מתאחד ומתפייס עם אחותו וגם מתוודע לכפר קסום, ובו שלל יצורים ודרקונים, חמודים יותר או פחות. כל זה נשמע מבטיח על הנייר, אך לא בפועל.
ב"שאנג-צ'י ואגדת עשר הטבעות" יש הרבה יותר מעשר בעיות. האפקטים בו ירודים, באופן כמעט תמוה יחסית להפקת ענק שכזו; סצינות הקרב גנריות, כמו גם הדיאלוגים, שרבים מהם נשמעים כאילו נכתבו בידי מכונה לייצור עוגיות מזל סיניות; השימוש בפלאשבקים מוגזם ומגושם; ורוב תצוגות המשחק סתמיות עד נוראיות, כשבעייתי מכולם הוא דווקא השחקן הראשי, סימו ליו האלמוני למדי.
ליו מתגלה כפרווה לחלוטין. נדמה שגם המצלמה מרגישה את זה ובורחת ממנו. בעיה נוספת: השחקן בן 32, וגם נראה מבוגר לגילו. אך הסרט עצמו לא בוגר, ולא מתעלה מעל רמה של להיט לפתיחת שנת הלימודים המיועד בעיקר לבני נוער, כך שהיה אולי מתאים יותר לבחור בשחקן נערי.
למען ההגינות, אציין כי בהקרנה בה נכחתי, ישבו מאחורי ילדים, נערים וצעירים, ונשמע שהם נהנו עד מאוד מהחוויה. אגיד גם שבכל זאת יש בסרט שלושה אלמנטים מוצלחים: התפקיד של אקוופיניה; הופעת אורח משעשעת של דמות שהופיעה לפני כעשור באחד מהלהיטים האחרים של מארוול, ומגלם אותה שחקן שגדול על הסרט הזה בכמה מספרים; והפסקול המצוין והייחודי, לו אחראי בין השאר הקולקטיב האמריקאי-אסייתי 88rising.
אך כל אלה לא מצילים את הסרט, שמתחיל בהילוך מהיר, אך הולך ודועך עם הזמן, ודוהר לתוך סיומת פושרת. פעם נוספת, מארוול מקבלים עשר בכל הקשור לפוליטיקת זהויות, אך הרבה פחות לגבי כל השאר.
את הסרט ביים דסטין דניאל קרטון, שנולד בהוואי לאם שמוצאה מיפן. הוא פרץ בתחילת העשור הקודם עם "Short Term 12", שגילה בין השאר את ברי לרסון, הלוא היא קפטן מארוול, עמה שיתף פעולה לאחר מכן גם ב"טירת הזכוכית" הבלתי ניתן לצפייה. הבמאי חזר לעצמו לאחר מכן ב"Just Mercy" המרתק, אבל פה שוב מתקשה למצוא את דרכו.
הבחירה דווקא בקרטון היא המשך טבעי למסורת של מארוול, שנוהגת להפקיד את שרביט הבימוי של הפקות הענק עתירות האקשן דווקא בידי יוצרים שקודם לכן התמחו בדרמות אינדי צנועות. את הסרט הבא שלהם, "הנצחיים", ביימה לא אחרת מאשר קלואי ז'או, זוכת האוסקר על "ארץ הנוודים", שהוא ההפך מכל מה שמייצגים במארוול. "הנצחיים" יעלה לאקרנים עוד חודשיים, ונותר רק לקוות שהוא יהיה טוב פי עשרה מ"שאנג-צ'י ואגדת עשר הטבעות".