חיים הכט הבטיח לגלות סוד כמוס, אבל חזר עם סרט שטחי וחובבני

בגיל 35 (וחצי) מחשבות על זיקנה מעסיקות אותי יותר מאי-פעם. זה לא שבגיל 25 לא הרגשתי זקן והעברתי את חופשות הקיץ שלי במסיבות הפאנג'ויה, רק שעכשיו, כשהחברים סביבי מדברים יותר על ביטוחי חיים ופחות על דיג'ייז מומלצים לחתונות, הרגשתי ש"סוד החיים היפני" של חיים הכט פונה ישירות אליי. בסרט ששודר אתמול (חמישי) בקשת 12, יצא הכט לגלות מהו הסוד שהפך את יפן למעצמה עולמית בכל הקשור לתוחלת ואיכות החיים של קשישים.

הרצון של הכט לבחון את יפן לא צריך להפתיע אף אחד. לצד סדרת "יצאת צדיק" המצליחה, שעברה מאז לידיו של חיים אתגר, הוא האחראי גם ל-"בין כרכור לסינגפור" ו"בין אריזונה לנס ציונה" - כולן יצירות טלוויזיוניות שמאמינות שדרך התבוננות החוצה, אל הדרך בה מתמודדות מדינות שונות עם תופעות כמו חינוך, עוני, עבירות תנועה ועוד, ניתן ללמוד איך אנחנו כאן יכולים להיות טובים יותר. באופן כללי, יש משהו נחמד בשאיפה ללמוד מאחרים ולא רק להאמין ששלנו תמיד הכי טוב.

המשותף למרבית התכניות שהוביל הכט במהלך השנים היא האג'נדה החברתית. האיש עשה דוקו-אקטיביזם במשך שנים ועל כך מגיעים לו כל הכבוד וההערכה. לצערי, "סוד החיים היפני" הוא בין הסרטים המבולבלים שיצר הכט, כזה שבמקום לספק לצופים בו תשובות או נקודות למחשבה, מותיר אותם בעיקר עם תהיות, בין היתר על דרך העשייה שלו.

כמיטב המסורת ההכטית, "סוד החיים היפני" נפתח עם מונולוג של יוצרו שמדבר ישירות אל המצלמה. הוא מעביר אותנו דרך לקט קצר על הקורונה ואיך היא השפיעה לרעה על מצבם של הקשישים (אם במקרה נמצאתם בקומה או בכוכב אחר בשנתיים האחרונות, זה אף עלול לחדש לכם), ואז מספר כיצד המגיפה הקשתה על צילומי הסרט בו אנחנו עומדים לצפות. בדיעבד זה נדמה כאילו ניסו לספק לנו כאן תירוץ לכישלון במבחן עוד לפני שהוא הוגש, כשלבסוף מסתבר שהסרט ששמו הוא "סוד החיים היפני" - נוגע ביפן רק במעט, לרוב דרך חיבורים גסים ומאולצים.

חולפות דקות ארוכות, הכוללות אי-אילו "סאנשיינס" ושלל בדיחות קרש, עד שהכט בכלל מגיע לראשונה ליפן. לא ברור אם זה העיסוק בקהל היעד המבוגר או סתם עודף "השראה", אך השימוש של הכט בבדיחות קרש ובמשחקי לשון עובר כאן את גבול הטעם הטוב - ואני כותב את זה כמי שדווקא מחבב בדרך כלל את המניירה הזאת. אז רק לתשומת ליבך סאנשיין, אוקיי?

כאשר הכט מגיע ליפן, הוא מתחיל בביקור של קשיש בן 110 שמצא בידיעה בעיתון, שם הוא הופיע לצד רופאו בן ה-101. וזה בערך סיכום הדברים שאנחנו לומדים על אותו "סוד" יפני - קליפ קצר יחסית שמשלב בין הרובוטים שנכנסו ככלי סיעודי כמעט לכל בתי האבות, מרכזי הקזינו שהוקמו לטובת האוכלוסייה המבוגרת, ושיח על מחסום השפה שמונע מיפנים לקבל עזרה של עובדים זרים. האם זה אותו סוד מדובר לאריכות ימים? ממש לא בטוח, אבל שווה להמשיך לצפות.

בדיוק כשהתחלתי להבין למה התכוון המשורר, הכט חוזר לישראל ועוסק בבעיות קשות הקשורות בחיי הקשישים כאן. הוא נוגע בדברים חשובים כמו בדידות הקשישים (לרבות סיפור טראגי במיוחד של ניצול שואה שגם הולך לעולמו עד סוף העבודה על הסרט), ההזנחה של המדינה, העלויות הגבוהות של העובדים הזרים (רובם מהפיליפינים) וגם חוסר הרצון של ישראלים לעבוד בסיעוד. כל אחד מהנושאים היה יכול להתאים לסרט נפרד אך מסיבה מסוימת הם נדחפו לאותו סרט עם אותו "סוד יפני", במיקס שמשאיר את הצופה מבולבל, מוטרד ועם אפס תשובות.

יתרה מכך, הכט, שידוע כדעתן וחד, זורק כאן לאוויר אי-אילו אמירות בלי לרדת לעומק הדברים. גם בכל הנוגע לעובדים הפיליפינים בישראל הוא מציע כאן עמדה מבולבלת, בין ריאיונות עם עובדות מהפיליפינים שמתלוננות על ניצול קשה לראיונות עם ילדים לקשישים שמדברים על ניצול הפוך, קשה מאוד לגבש עמדה. בכל מקרה, בשיחות עם שני הצדדים לא נשאלו שאלות קשות.

לסיום, ואולי בכדי לספק אתנחתא קומית, הוא מבקר אצל משפחה כפר-סבאית מקסימה ממוצא תימני, בה ההורים המבוגרים מטפלים בסבתא הקשישה בת ה-102 המתגוררת איתם. כשהוא מספר למשפחה על הרובוטים הסיעודיים מיפן, הם מזלזלים בהם וטוענים שאפילו רובוט הרומבה של הניקיון לא עושה עבודה טובה מספיק - אז לתת לו לטפל בסבתא? זאת אמנם רק אנקדוטה, אך היא מייצגת את הטיפול השטחי והחובבני שמספק הסרט הזה, שמתיימר לגלות לצופים סוד כמוס, ומשאיר אותם רק עם סימני שאלה.

ערב אחרי גמר המיליון של "הכוכב הבא" שהביא רייטינג מצוין למרות אובדן הקשר עם האירווזיון, ערב השידורים של קשת 12 התאפיין בתוכן רציני וכבד: מיד אחרי סרטו של הכט עברו שם לשידור הערב שהוקדש לזכרו של עיתונאי חדשות 12, רוני דניאל ז"ל, שמת במפתיע לפני כחודש ימים. השידור שתיעד מופע ופאנל לזכרו שהתקיימו לפני מספר ימים, הוא מסמך אינטימי ומרגש שהביא למסך קולגות לעבודה (כל אנשי חברת החדשות מיונית לוי ועד עופר חדד וכל מי שביניהם), קולגות מגופי תקשורת אחרים (כרמלה מנשה כמובן) ובכירים במערכת הצבאית (כולל הרמטכ"ל אביב כוכבי ושר הביטחון בני גנץ).

אין ממש צורך או יכולת לבקר את המשדר הזה מבחינה טלוויזיונית, למרות שהיו בו לא מעט רגעים מרגשים, בעיקר אלה בהם דימוי הברזל של הכתבים הביטחוניים נשבר, והם נחשפו בשיא אנושיותם. מה שכן צריך לומר, הוא ששיבוץ המופע בשעת צפיית שיא יחסית מעורר הערכה לחברת החדשות 12, שיודעת לתת את הכבוד הראוי למי שתרמו לה כל כך הרבה שנים. קל היה "לקבור" משדר כזה בשעה נידחת, ברור שלא מדובר בשידור שישבור שיאי צפייה, אך לקברניטי החדשות וקשת 12 היה ברור שאת הפרגון הזה לדניאל, שהיה כל כך אהוב על עמיתיו, הם רוצים להציג בשעת צפיית שיא. גם אם לא היה מדובר בשיא טלוויזיוני, זה היה שיא אנושי, וזה לגמרי לגמרי מספיק.