התפנית האחרונה בקריירה של רן דנקר היא נדירה עד מאוד. יותר מעשור שהוא לא היה רלוונטי, ואחרי שהאלבום האחרון לא עורר עניין מיוחד - פתאום שיר מוזר, עם טוויסט רכילותי, שכתב בלילה אחד עם ג'ורדי ורון ביטון הפך לתופעה, שהתפוצצה עד שנבחרה לשיר השנה תשפ"א של וואלה! וגלגלצ.
אנחנו זוכרים אמנים ותיקים כמו ישי לוי או יהודה פוליקר, וכמובן צביקה פיק, שקאמבק שלהם פגש אהבה של קהל שהתגעגע. זה כמובן לא המקרה כאן: דנקר הוא בקושי בן 37, לא בדיוק אמן עבר עם קטלוג מפואר. קשה לי לחשוב על איזשהו מקרה מקביל של אמן לא לגמרי פעיל - ולא לגמרי מבוגר - שחוזר בבת אחת למרכז של המוזיקה הישראלית.
הקאמבק של דנקר, כולל הקריצה לנינט, מתיישבת על רגע נוסטלגי מאוד חזק בתרבות הישראלית, שמתרחש בדיוק כרגע: אחרי שמוצה הגעגוע לשנות ה-90, העשור הראשון והמוזר של שנות ה-2000 מרים את ראשו, כולל קאבר ל"סופרסטאר" של רוני דואני, הנוכחות המחודשת של שירי מימון ונינט טייב בפריים טיים, ההופעות המאוד מצליחות של יוני בלוך בבארבי, וניסיונות של כל מיני אמנים מאריק ברמן דרך סינרגיה ועד דואני עצמה לחדש הצלחתם כקדם. אלא ש"בית משוגעים" הצליח לדבר לא רק אל הדור שגדל על דנקר כזוהר להט בבית הספר של ירדנה טמיר, אלא גם לילדים ולאחיינים שלהם - אלה שג'ורדי ורון ביטון יודעים בדיוק איך לדבר אליהם. פופ עדכני פגש זכרונות חמימים, ושיר שהורים וילדים יכלו להנות ממנו יחד בכיף באוטו גרף קולות מכאן ומכאן.
ההצלחה הזאת קשורה גם במה שהשיר הזה מכיל בתוכו, גם היא יושבת על סנטימנט מוכר. נכון, השנה הזאת משוגעת במיוחד, אבל ההתייחסות לחיים ולעצמם כמשוגעים היא הדרך שבה ישראלים מסבירים לעצמם את הטירוף הכללי של המקום הזה כבר שנים. זכרו את "שני משוגעים" של עומר אדם, שיר השנה של תשע"ח - אבל יותר מזה את "שרוטים" (שנכשל בגלגלצ אך סיים שני ברשת ג', והיה השיר הכי מושמע באותה השנה) - "זה לא עולם זה בית משוגעים, כולם כאן שרוטים, וגם אני שרוט על החיים". ואם כולנו משוגעים, אז אולי הכל בסדר. אם נלך רחוק יותר בפופ הישראלי נמצא שם גם את "משוגעת" של שרית חדד, "כמו משוגעת" של דנה לפידות, ואחרים. דנקר מאשרר את זה בשורה האחרונה בשיר שלו: הוא רק רצה לחזור לבית המשוגעים.
הוא לא היחיד שיכול להתגאות בהישגים של במצעד. רביב כנר, האיש והכובע, הוא תופעת השנה, והיה קרוב מאוד לקחת את כל הקופה. כנר נישא אל הפסגה על ההצלחה של "הכוכב הבא" (שטרחה להזכיר את זה רבות גם בעונה הנוכחית), אבל עקף בדרך את כל מי שהקדים אותו בתכנית. בלדות הרוק עמוסות הרגש של כנר מזכירות הצלחות של זמרים גברים רגישים רבים - מדניאל סלומון (דמיינו את כנר שר "בא מכאב") ועד דור דניאל. כמובן שסיפור הרקע שלו כלוחם קרבי מהודהד בלהיט "רסיסים", שאפשר לחשוב עליו כגרסה מעודכנת של "כאב של לוחמים" - שיר השנה תשע"א. אין מה לומר: המעטפת של קרן פלס ואבי אוחיון הצליחה לפצח אותו היטב, ולסחורה יש הרבה קונים.
מוזר להגיד את זה על מוזיקאי עם שלושה שירים במצעד, שניים מתוכם בעשירייה, אבל כנר עוד טעון הוכחה שהוא לא כוכב של פרויקט אחד, עם טריק אחד. הוא אחד הכוכבים האהובים של הרגע, אבל הוא יצטרך להתפתח לכיוונים נוספים כדי להמשיך ולכבוש מצעדים.
בהמשך העשירייה: "טרילילי טרללה" - אחרי ערוץ הכיבוד ודדי דדון, זאת ההצלחה האחרונה של שיר הומוריסטי במצעדים הישראלים - מדינה שידועה בחיבה שלה לשירים עצובים. מעבר להצלחה העקבית של שירים שיצאו לחודש הגאווה בעשור האחרון, השנה החיבור של הפופ הישראלי לתופעה הורגש מתמיד עם כמה וכמה להיטים פוטנציאליים, וטרילילי אחד שמתעלה על כולם. אילן פלד הוא גאון וכוכב קאלט, ונועה קירל היא כוכבת הפופ הגדולה בישראל, ובכל זאת - זה לא היה מובן מאליו שהשיר הזה יעקוף כל שיר אחר של קירל במצעד. אלא של"טרילילי" מספק אדג' והומור שכל כך נדירים בשירים האחרים שלה. אני לא יודע אם "פאוץ'" ישרוד כלהיט בעוד עשר שנים, אבל יכול מאוד ש"טרילילי טרללה" דווקא כן.
יש מי שהופתעו מהמקום הרביעי - "שרק תחייך" של יובל דיין, אבל ברור שגל החתונות שלאחר הקורונה זקוק היה לשיר חופה משלו; "אפס מאמץ", הלהיט המשותף של נטע ברזילי עם סטטיק ובן אל, הוא אולי השיר הכי טוב של כל אחד מהחלקים שבו מזה זמן רב, ונהנה גם מהאולימפיאדה ("לא צריכה מדלייה"); משמח במיוחד המיקום של "ג'וני" של בר צברי (8!), עוד אמן יחסית לא מוכר שדילג מעל כוכבים רבים. האלבום שלו מומלץ מאוד, ומסמן אותו ככישרון ענק. אכזבות המצעד, מבחינתי לפחות, כוללות את המיקומים הנמוכים יחסית של "מה אתה רוצה" (21) ובעיקר "מועבט" (12), שנראה כמועמד לגיטימי לשיר השנה.
המצעד השנתי האחרון מצביע על כמה תופעות מרתקות נוספות שכדאי לשים אליהן לב. קודם כל, למרות שגלגלצ לא הכניסה למצעד של עצמה את "בום", השיר שהפיקה בהשתתפות קרן פלס, ערן דרסו, נסרין, נטע ברזילי ודורון טלמון ונועד להנכיח יצירה של נשים על רקע תת הייצוג שלהן - הרי שהקמפיין דווקא הצליח: 18 מתוך 40 שירים מכילים קולות של נשים, 45% - לא מושלם, בטח לא בעשירייה, ועדיין יותר טוב בעבר (בשנה שעברה היו 13, שנה לפני כן 10). כלומר: אחרי כל הביקורת שהוטחה בעניין, המאמץ להשמיע יותר נשים בדרך הנכונה.
לא פחות מעניין, יש כאן חילופי דורות מול עינינו. לראשונה זה 15 שנה (!) אין שיר של אייל גולן במצעד של גלגלצ, נתון פסיכי לכשעצמו, אבל זה הרבה יותר גדול ממנו. לא רק הוא - איפה עידן רייכל? קרן פלס? התקווה 6? אייליסטים ענקיים ומצליחים מהמיינסטרים של הדור האחרון שפשוט נעלמו. אירוני ששיר השנה הוא של אמן "ותיק" כמו דנקר, בעוד בני דורו הפכו ללא קיימים. מעניין גם מאוד לראות איך שמות מוערכים של אמנים ותיקים באמת כמו אסף אמדורסקי, אהוד בנאי, ברי סחרוף, דודו טסה, אביתר בנאי וגם בוודאי שלמה ארצי (חוה אלברשטיין ורונה קינן לא היו מועמדות אפילו, אם אני זוכר נכון) כבר לא מספיקים למקום בטופ 40.
חילופי הדורות מתבטאים כמובן גם בחילופי ז'אנרים, כשהפופ החדש ממשיך לדחוק אחורה את הנציגים הבכירים של המוזיקה המזרחית, ובוודאי את גל ההיפ הופ החדש, שלמרות הפריחה - זאת הייתה עבורו שנה חלשה למדי במצעדים.
ויש עוד מגמות סותרות: שתי תופעות שהתעוררו מאוד במוזיקה השראלית בשנה האחרונה - מתקפת הקאברים וגל שירי המחאה, לא הותירו חותם משמעותי על המצעדים. גרסת הכיסוי הבודדת שהשתחלה למצעד - "אור הירח" של יסמין מועלם וטונה (המקום ה-26) מתוך פרויקט "צו השעה", אינה דומה כלל למה שהיה כאן בתשס"ח, אז נכנסו חמש גרסאות כיסוי לטופ 20. גל שירי המחאה, שבעצמו שודר ברדיו - לא שכנע את קהל המצביעים. אפילו השיר המשותף של טונה (שוב הוא) ושלום חנוך, "הטוב, הרע ואחותך", נשאר בחוץ. ללמדנו: לא כל מה שקורה בחוץ קורה ברדיו, ולהיפך.
ובחוץ היו עוד דברים נהדרים, שיש להם הרבה זכות קיום גם ללא קשר למצעדים. לסיכום תשפ"א, קחו מהשנה הזאת גם את האלבומים הנהדרים של חוה אלברשטיין, איה זהבי פייגלין, סטלה גוט, ג'ימבו ג'יי, תמרדה, אביתר בנאי, שי נחייסי, שלום חנוך, איה כורם, נועם רותם, אסף אמדורסקי, קובארי, גון בן ארי, פרויקט "הוצאו מהקשרם" (גרסאות אלטרנטיביות לשירי רוטבליט), הפרויקט המשותף של ברי סחרוף ודודו טסה, קמה ורדי, טובה גרטנר, עמית אולמן ורוני בר הדס.