"אבא שלי היה איש צבא, קריקטורה של מאצ'ואיסט. הוא מחץ את אמי, אבל אני מרדתי בו"

    הסרט הטרי "איך להיות אישה טובה" מציג אמת היסטורית בלתי נתפסת: בתי ספר פופולריים שפעלו בצרפת בסך הכל לפני קצת יותר מחמישים שנה, והכשירו נשים להיות עקרות בית למופת. הבמאי, מרטין פרובו, מספר איך כל זה קשור למרד בגבריות הרעילה של אביו

    • ז'ולייט בינוש
    אבנר שביט, פריז
    טריילר "איך להיות אישה טובה" (קולנוע חדש)

    לצרפת יש תדמית של מדינה ליברלית ומתקדמת שפרצה והתוותה דרך בכל הקשור לשוויון זכויות. אך למעשה, ההיסטוריה שלה בתחום עגומה למדי, למשל בכל הקשור למעמד האישה: פריצות הדרך בהקשר הזה קרו אצלה מאוחר יותר מאשר במדינות רבות אחרות.

    רק ב-1965, ניתנה לנשים צרפתיות הזכות לפתוח חשבון בנק בלי רשות מבני זוגן. רק כעשור לאחר מכן, חל איסור מוחלט על הפרדה מגדרית במערכת החינוך. ואולי מדהים מכל: עד סוף שנות השישים, פעלו במדינה בתי ספר רבים שהיו מיועדים לנשים בלבד, ובמקום ללמד אותן לימודי ליבה, פילוסופיה וכדומה, כפי שלמדו הגברים, לימדו אותן לבשל, לנקות - ובקיצור, איך להיות עקרות בית למופת.

    "איך להיות אישה טובה", שעלה בסוף השבוע באולמות הקולנוע בישראל, מתרחש בתוך בית ספר שכזה, בשלהי סוף שנות השישים. כלומר: רגע לפני המחאה החברתית של מאי 68', שתשנה את צרפת לעד, ורגע לפני שהמוסדות הללו יתחילו להיעלם מן הנוף.

    את הסרט כתב וביים מרטין פרובו, והוא עשה זאת בעקבות שיחה עם אישה בשנות השמונים לחייה, שבנעוריה פקדה מוסד שכזה. "היא סיפרה לי שבמבחני הסיום, היה עליה לצוד ארנב ואז להוציא את המעיים שלו. דמיינתי את המורה שעומדת ופוקדת עליה לעשות זאת, ומיד אמרתי לעצמי שזו סצינה טובה לסרט", הוא מספר בריאיון לוואלה! תרבות לרגל צאת הסרט בישראל. "לאחר השיחה הזו, חזרתי הביתה וצפיתי בקטעי ארכיון שתיעדו בזמן אמת את בתי הספר הללו. זה היה קצת משעשע, אבל בעיקר מחריד. הרבה משחקניות הצעירות שמשתתפות בסרט שמעו על בתי הספר הללו מהסבתות שלהן, שלמדו בהן, והן הגיעו לצילומים עם ספרי הלימודים המקוריים".

    עוד בוואלה!

    "בעקבות הסרט, סלחתי לאימא שלי": ז'ולייט בינוש בריאיון על המשפחה, פוליטיקה ישראלית ו-MeToo

    לכתבה המלאה
    מבחן הסיום: לצוד ארנב ולהוציא את המעיים שלו. מתוך "איך להיות אישה טובה" (צילום: קולנוע חדש)

    בצד השחקניות הצעירות, מציג הסרט שתיים מן השחקניות המהוללות בצרפת - יולנד מורו וז'ולייט בינוש, המגלמת את מנהלת בית הספר, שעם הזמן מתאימה את עצמה ואת תלמידותיה לזמנים המשתנים והמהפכניים.

    "לז'ולייט ולי היה רצון עז לעבוד יחד. אני לא יודע להסביר למה - הקשרים בין במאי ושחקנית זה דבר מסתורי", אומר הקולנוען. "היינו אמורים לעבוד על פרויקט אחר, שלא הסתדר, ואני מודה לאלוהים, כי בזכות כך עשינו את הסרט הזה. אני מאוד שמח בו. הוא אמנם מתרחש בעבר, אבל לדעתי רלוונטי מאוד לימינו. זה סיפור שהיה צריך לספר".

    פגשתי את פרובו פעמיים בעבר, והוא היה נוקשה למדי. הפעם, כשאנחנו נפגשים בחדר מלון פריזאי עם כמה עיתונאים אחרים, הבמאי קורן וזורח. אכן, נראה שעשיית הסרט והשיח עליו מסבים לו עונג וגאווה רבה.

    פרובו ביים בעבר שלל סרטים מצליחים ומוערכים. שניים מהם הופצו בישראל - "סראפין" ו"המיילדת". המשותף לעבודותיו: הן תמיד מציבות במרכזן נשים. "ניסיתי בעבר לעשות סרט על גבר ולא הצלחתי", הוא אומר. "אני חושב שזה בא מהרקע המשפחתי שלי".

    "אבא שלי היה איש צבא. הוא לחם בקומנדו, והיה קריקטורה של מאצ'ואיסט. אני זוכר שבכרטיסי הביקור המשפחתיים, רק השם שלו היה כתוב. הוא מחץ את אמא שלי וניסה לדכא גם אותי, אבל מרדתי בו בגיל צעיר - והמרד הזה ממשיך עד היום ובא לידי ביטוי בתכנים שאני עוסק בהם.

    "לזכות אבא שלי אגיד שהוא היה אדם מאוד חכם ומשכיל. בצעירותי הוא הביא לי ספר של רילקה שהשפיע עליי עמוקות. רילקה חזה בו שהמאה ה-20 תביא עמה את המהפכה של הנשים - וכך אכן קרה".

    מרד באבא. הבמאי מרטין פרובו (צילום: קרול בתול)

    מה אתה זוכר מאירועי מאי 68?

    "הייתי בן 11. הסערה התחילה בפריז והיינו רחוקים משם, ובכל זאת הרגשנו את משק כנפי ההיסטוריה. אני זוכר היטב איך אמא שלי אגרה סוכר ופסטה, כי התחושה היתה שהמהפכה בדרך".

    למה החלטת למקם את הסרט באלזס?

    "רציתי לבחור במקום שבו הטראומה של מלחמת העולם השנייה ניכרת במיוחד. אלזס היה אחד האזורים שנפגעו בצורה הקשה ביותר, והזיכרון של המלחמה היה מוחשי גם עשרים שנה לאחר מכן".

    משק כנפי ההיסטוריה. מתוך "איך להיות אישה טובה" (צילום: קולנוע חדש)

    בלי ספוילרים, נאמר שבסרט יש נאמבר מוזיקלי מאוד משמעותי. איך עבדתם עליו?

    "עבדנו עליו במשך שישה חודשים, זה היה מאוד מסובך ובסופו של הדבר התוצאה פחות שאפתנית מכפי שתיכננתי. הייתי שמח לעשות יום אחד, סרט שיהיה מיוזיקל מההתחלה עד הסוף. אני לא יודע אם יש לי סיכוי לגייס לכך את התקציב, אבל כבר דיברתי על זה עם ז'ולייט".

    "סראפין" פרי עטך עסק בציירת סראפין מסלניס, שנשכחה במשך עשרות שנים, עד שהגיע הסרט שלך. מאז, היא חזרה למרכז הבמה. אתמול הייתי בתערוכה והציורים שלה מככבים שם.

    "הסרט שינה הכל. בזכותו, סראפין קמה לתחייה אחרי שנמחקה לחלוטין, ונכנסה לקאנון. אני מודע לכך וגאה בכך. מה יכול להיות חשוב יותר מלעזור למישהי למצוא את המקום הראוי לה בהיסטוריה?".

    טרם התפרסמו תגובות

    הוסף תגובה חדשה

    בשליחת תגובה אני מסכים/ה
      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully