החגיגה נמשכת: המדריך המלא לפסטיבל הקולנוע בחיפה

לחובבי וחובבות הקולנוע בישראל אין זמן לנשום: רק לפני כשבוע הסתיים הפסטיבל בירושלים, וכבר בשבוע הבא ייפתח הפסטיבל בחיפה. איך זה קרה? בעיר הבירה איחרו בגלל הקורונה, ובכרמל הקדימו כי החגים השנה נפלו מוקדם.

כמיטב המסורת, הפסטיבל ייצא לדרך בסוכות ויתקיים לאורך החג. סרט הפתיחה שלו יהיה "מים שקטים" ("Stillwater") של טום מקארתי, זוכה האוסקר על "ספוטלייט", שערך את בכורתו העולמית לפני כחודשיים במסגרת פסטיבל קאן.

מאט דיימון מככב בסרט כגבר אמריקאי היוצא לאירופה כדי להילחם למען חפותה של בתו, אותה מאשימים ברצח על לא עוול בכפה. העלילה מבוססת באופן חופשי על קורותיה של אמנדה נוקס, שיצאה בחריפות נגד "מים שקטים" והדרך בה השתמש בסיפור שלה. בנימה משמחת יותר, נספר כי בדרמה הזו מופיעה גם קמי קוטן, הלוא היא הכוכבת של "10 אחוז" הצרפתייה, בתפקידה ההוליוודי הגדול הראשון.

לאחר מכן יוקרנו עוד עשרות סרטים, מקומיים ובינלאומיים. כולם יוקרנו באולמות, וחלקם גם יהיו זמינים אונליין - המידע במלואו נמצא כמובן באתר הרשמי, בו גם אפשר למצוא אינפורמציה על שעות ומועדי הקרנה, הזמנת כרטיסים וכיוצא בכך.

ריוסוקה המגוצ'י, עלם חמודות יפני, הוא אחד השמות הכי חמים כרגע בעולם הקולנוע הבינלאומי - וגם אחד הבמאים הפוריים בנמצא. בשנה האחרונה שיחרר לפתחנו לא פחות משני סרטים, כל אחד מהם מלאכת מחשבת בפני עצמו, ואת שניהם אפשר יהיה לראות בחיפה בהקרנת בכורה מקומית.

הראשון הוא "גלגל המזלות". לאורך 121 דקות, הבמאי מציג כאן שלושה סיפורי אהבה שמתרחשים בטוקיו, והתוצאה זכתה בפרס הגדול של חבר השופטים בפסטיבל ברלין לפני כשבעה חודשים.
השני והלוהט עוד עוד יותר הוא "הנהגת של מר יוסוקה" שזכה רק לפני קצת יותר מחודש בפרסי התסריט ואיגוד הביקורת הבינלאומי בפסטיבל קאן.

במקור נקרא הסרט "Drive My Car" והשם העברי עלול לגרום לו להישמע כמו גרסה יפנית של "הנהג של מיס דייזי", אז נסביר במה מדובר. בהתבסס על כתביו של מורקמי, הדרמה הזו מציגה את סיפורו של במאי תיאטרון מטוקיו, שיש לו מנהג קבוע: לעבוד על הטקסטים שלו בזמן נהיגה.

אך כשגיבורנו נוסע להירושימה כדי להעלות שם הפקה של "הדוד וניה", בה כל שחקן מדבר בשפה שונה, הפטרונים שלו מודיעים לו שמסיבות מנהליות הוא לא יוכל לנהוג בעצמו, ומצמידים לו נהגת. בין הנסיעות והחזרות, נטווה בין השניים קשר עמוק, שכן מתברר כי גם הוא וגם היא חוו טרגדיה משפחתית.

הסרט נמשך כשלוש שעות. הוא כל כך ארוך, שכותרות הפתיחה מגיעות רק אחרי 45 דקות, אך זו חוויה שכדאי להתמסר לה. מדובר ביצירה מונומנטלית ופנומנלית, שמשתמשת בזמן שלה כדי לגעת בכל נושא אפשרי: אהבה ויגון, גוף ומילים, מוות ובריאה. מעל הכל, היא שואלת את מה שהיא אולי השאלה הקשה מכולן - איך מתמודדים עם אובדן? התשובה לכך מגיעה בסצינת הסיום, שמתגלה כאחד הרגעים הקולנועיים היפים של השנים האחרונות, לכל הפחות.

ונעבור מסרט יפני לסרט צרפתי שנעשה בהשראת סרט יפני: "אימא קטנה" של סלין שאמה, שמציגה כאן מעין גרסה עם שחקניות בשר ודם ל"השכן שלי טוטורו", קלאסיקת האנימציה של מיאזאקי.

הסרט הזה קצר כמעט פי שלוש מ"הנהגת של מר יוסוקה", אבל הוא יפהפה לא פחות. זה רק מתבקש, כי שאמה ביססה את מעמדה כאחת הקולנועיות הטובות בדורנו בסרטיה הקודמים, בראשם "חבצלות מים", "חבורת בנות" ו"דיוקן של נערה עולה באש".

מדובר בדרמה קאמרית וקומפקטית, שצולמה בסתיו שעבר, במהלך התפרצות של המגיפה בצרפת - אבל כיוון שכמעט ואין בה דמויות, וזירות ההתרחשות שלה מצומצמות, זו לא היתה בעיה.

גיבורת "אימא קטנה" היא ילדה קטנה, שבדרך פלא לא מוסברת זוכה לפגוש את אימה המנוכרת בגרסה אחרת - כילדה בת גילה, מלאת שמחת חיים, והן שתיהן זוכות לבלות יחדיו לזמן קצר, ולרקום ביניהן חברות קסומה.

כך, הבת מגלה איזו מין ילדה אמא שלה היתה, לפני שהחיים הגיעו, ואולי גם מבינה לראשונה שהתוגה שלה, שתמיד עמדה בין השתיים, היא לא באשמתה, אלא מסיבות אחרות לגמרי.

שאמה מיטיבה לעבוד כאן עם השותפים הוותיקים שלה - הצלמת קלייר מאתון והמלחין פארה וון, שניהם באמת ובתמים מהטובים בתחומם. בצד זאת, היא גם מביאה למסך שתי תגליות - התאומות ז'וספין וגבריאל סאנז, תלמידות יסודי שמגלמות כאן את האם ובתה, ועושות זאת בצורה שראויה לכל סופרלטיב.

הסרט אמנם נמשך שבעים דקות בלבד, אבל יש בו כל כך הרבה. זה סרט על אמהות, על ילדות, על תמימות ועל עצבות, על מה שהיה ועל מה שעוד יכול להיות, ומעל הכל - זה שיר הלל. שיר הלל לילדות שאין לה קץ; שיר הלל לכוחם של המשחק, הדימיון וכושר ההמצאה; ובעיקר שיר הלל לעוצמתה של האחווה והחברות. "סודות הם לא בהכרח דברים שאנחנו מסתירים. הם לפעמים דברים שאין לנו למי לספר אותם" אומרת כאן אחת הדמויות באחד מרגעי השיא, ו"אימא קטנה" מתאר את הרגע המופלא שבו מתחברים עם מי שאפשר לספר לו הכל.

והנה עוד סרט דובר צרפתית של במאית מעולה, שגם הוא נמשך קצת יותר משעה.

שמו בצרפתית של הסרט הוא "עולם", והבמאית לורה וונדל אכן מתארת בו את מגרש המשחקים של בית הספר כעולם בפני עצמו, עם חוקים משלו - ואלה חוקים אכזריים.

הסרט מתואר כולו מנקודת מבטה של ילדה, תלמידת יסודי, המצטרפת לבית הספר שבו לומד אחיה הגדול, ומגלה שהוא סובל מבריונות. בעולם הזה, רק מי שמוכיח כי הוא חזק יכול לשרוד, אבל היא מסרבת להיסחף בכללי המשחק הללו, ומתעקשת לנסח חוקים משלה.

הסרט אמנם נמשך 73 דקות בלבד, אך בדיוק כמו "אימא קטנה" - לא חסר בו דבר, ואין בו שנייה מיותרת. "מגרש משחקים" ערך את הקרנת הבכורה שלו בפסטיבל קאן האחרון וזכה בו לתשואות רמות - בין השאר הודות לעבודת הבימוי הפנומנלית, ובזכות תצוגות המשחק המרשימות של הילדים והילדות המככבות בו.

אחד הסרטים הכי שנויים במחלוקת שהוקרנו בפסטיבל קאן האחרון. הסקנדל לא מפתיע, בהתחשב בזהותו של הבמאי: פול ורהובן, מי שחתום על כמה מן הסרטים השערורייתיים של דורנו, בראשם "אינסטינקט בסיסי", "נערות שעשועים" ו"היא". היוצר ההולנדי חוזר כאן לז'אנר שבו התנסה כבר בשנות השמונים עם "רומן הדמים", סרטו הראשון בשפה האנגלית. כלומר, סרט תקופתי המתרחש בעבר הרחוק למדי.

הפעם, זהו סרט דובר צרפתית הלוקח אותנו למסע לעבר הצד האפל של מנזר איטלקי במאה ה-17. הוא נקרא בשם נזירה הטוענת כי ישו נכנס בגופה, וכך מצליחה לתמרן את הנזירות ולשלוט בהן. בו בזמן היא מתחילה לנהל רומן עם אחת הנזירות, ולתוך הקלחת הזו נכנסת גם מגפה שמשתוללת בחוץ. לא מדובר ברמז לקורונה, שכן "בנדטה" צולם כבר לפני שנתיים, והבכורה שלו נדחתה יחד עם הדחייה של פסטיבל קאן בשנה שעברה.

מה יש בסרט? מה אין בו. נאמר רק כי סצנה שבה הנזירות משתמשות בפסלון דתי כדילדו היא עוד אחד הקטעים המעודנים ביצירה הזו, שכרגיל אצל ורהובן שטופה באלימות ובמיניות. יש המגדירים את "בנדטה" כיצירת מופת, ויש המקטלגים אותו כטראש; יש שכתבו כי הוא פמיניסטי או פוסט-פמיניסטי ויש שהאשימו אותו במיזוגניה; יש שמחאו לו כפיים, ויש מי שהשליכו עליו עגבניות סרוחות. האמת, לדעתי, נמצאת איפשהו באמצע. אך כידוע, אנחנו לא בתקופה שבה יש מקום לדקויות.

"אני לא מבין למה כולם כל כך נסערים מהסצינה עם הדילדו": הריאיון הבלעדי שלנו עם פול ורהובן

בשנים האחרונות, מאדס מיקלסן מופיע בכל להיט דני אפשרי. למשל, ב"עוד סיבוב" שזכה השנה באוסקר לסרט הבינלאומי הטוב ביותר, וגם בסרט הזה - שאמנם לא זכה בפסלון המוזהב, אבל ניצב בעיני כאחת היצירות הקולנועיות המלהיבות של השנה.

הפעם, מגלם מיקלסן חייל קרבי שזוגתו מתה במהלך פיצוץ מסתורי ברכבת בקופנהגן. החקירה הרשמית מעלה שמדובר בתאונה, אבל אז פונה אליו איש מחשבים אקסצנטרי המתמחה בחישוב הסתברויות וטוען - לא ייתכן שמדובר בתקלה. לטענתו, כנופיית אופנוענים בשם "רוכבי הצדק" היא שאחראית לאסון.

כלומר, אם החייל מחפש נקמה - יש לו כתובת. אבל האמנם יש היגיון בשיגעון, או שמא המוות של רעייתו, כמו החיים בכלל, הוא בסך הכל צירוף מקרים מצער? החיפוש אחר התשובה יוביל את הגיבור למסע מסעיר, במהלכו יגלה מחדש את עצמו ואת בתו שנשארה בחיים, ויתחבר עם הגאון המתמטי התמהוני ועם חבריו התמוהים לא פחות, ויקים איתם מעין משפחה אלטרנטיבית, משונה ומקסימה.

והנה עוד סרט שיש בו הכל: הוא אלים אך גם מלא חמלה, מצחיק אך גם מרגש, עתיר יצרים ומעורר מחשבה, ואין טעם לנסות לשים אותו במשבצת או להחליט באיזה ז'אנר מדובר.

הריאיון שלנו עם במאי הסרט, אנדרס תומס ינסן

לא ברור איך זה קרה, אבל פטריות כמהין הן מוטיב חוזר בקולנוע של השנים האחרונות, ופסטיבל חיפה יקרין שני סרטים טריים למדי העוסקים בנושא.

ההקרנה החמה יותר היא הבכורה המקומית של "פיג", סרט אינדי שיצא בארצות הברית לפני כמה שבועות וזכה לשבחים רבים. ניקולס קייג', בתפקידו הטוב ביותר בשנים האחרונות, מגלם גבר שנותר לו רק דבר אחד בעולם: החזירה שלו, שיכולות רחרוח הכמהין שלה הפכו אותה לטרף מבוקש. כשהיא נחטפת, הוא יוצא בעקבותיה. במהלך המסע שלו, אנחנו נוכחים כמה גדולה יכולה להיות האהבה בין אדם לחזרזירה, וכמה רבה עוצמת הכישרון של קייג', שלאחר בצורת ארוכה סוף כל סוף מקבל פטריה עסיסית לנגוס בה.

בצד זאת, אפשר גם יהיה להתענג על "ציידי הכמהין", שכבר הוקרן בפסטיבל דוקאביב וגם זמין ב-VOD של הפלטפורמות השונות.

כמשתמע משמו, הסרט עוסק במצוד אחר הכמהין ובתעשייה שהתפתחה סביב הגביע הקדוש הזה: הסוחרים שמוכרים אותו, במחירים שנראים דמיוניים אפילו יחסית למה שאנחנו מכירים מעולם הקולינריה הישראלי; הציידים שתרים אחריו, רובם ככולם קשישים איטלקיים אקסצנטריים העושים זאת כבר עשרות שנים בעזרת כלביהם המיומנים; והיריבים האפלים שלהם מהשוק השחור, שלא בוחלים באמצעים - כולל הרעלת הכלבים.

כמובן שברוב המסעדות הישראליות אי אפשר למצוא את הפטריות הנחשקות, וצריך להסתפק בשמן כמהין הידוע לשמצה. הסרט הזה, לעומת זאת, הוא לא סתם תחליף מאוס, אלא הדבר האמיתי, ומספק הנצחה יפה לעולם הולך ונעלם. אמנם הוא נוגע גם בסוגיות פחות נעימות, כמו הצד האפל של הנהנתנות, אבל זה בסך הכל סרט קל לעיכול, ומעל הכל מעורר תיאבון. כיוון שלא תוכלו לאכול פטריות כמהין בזמן ההקרנה, מומלץ לא לבוא על בטן ריקה.

דוקו מבית היוצר של HBO על שני העשורים הראשונים של תוכנית הילדים הפולחנית. זה לא סרט מעמיק במיוחד, אך הוא עושה את מה שאפשר בשעתיים שיש ברשותו, ומצליח להאיר עיניים עם לא מעט תובנות. מובן גם שציפורת, אוסקר, אריק, בנץ, עוגיפלצת וחבריהם מיטיבים לרגש ולחמם לב בכל שנייה שהם על המסך, ולהזכיר עד כמה "רחוב סומסום" היתה הברקה יפהפייה, משמעותית ופורצת דרך. זה גם המקום לציין שהגרסה הישראלית שלה התעלתה על המקור, והגיע הזמן שמישהו ירים את הכפפה ויפיק דוקו גם עליה.

הקרנת הסרט תלווה בשני אירועים מיוחדים: הראשון - שיח אונליין עם הבמאית שלו, מרילין אגרלו; עם בנג'מין להמן, אחד המפיקים של הגרסה האמריקאית של "רחוב סומסום"; ועם אלונה אבט, מפיקת הגרסה הישראלית. השני - מפגש בגינת הפסטיבל עם הבבונאים של "רחוב סומסום" הישראלי, בראשם ז'יל בן דוד האגדי, הלוא הוא מוישה אופניק.

הנערה הקורנת בשמה נקרא הסרט היא נערה יהודייה, החיה בפריז של 1942. גם כשהאיום הנאצי הולך ומתחזק, היא מתעקשת לחיות כמו כל נערה בגילה, וטרודה בעיקר באהבות נעורים ובחלומה להצליח באודישן ולככב בהצגה.

מבחינה קולנועית, הסרט לא מתעלה מעל רמה של דרמת טלוויזיה מיושנת וממוצעת. אך רבקה מרדר, אחת הכוכבות העולות בצרפת, נפלאה בתפקיד הראשי. נוסף לכך, בניגוד לנהוג בקולנוע האירופאי, התסריט לא מתמקד בנקודת המבט הנוצרית אלא בקורבנות היהודיים, ומנציח בצורה מצמררת את החיים שהיו להם ואת הצורה השרירותית שבה נקטעו. כתבה וביימה: סנדרין קיברלן, שעד כה היתה ידועה בעיקר כשחקנית, וכמו מרדר גם היא צרפתייה-יהודייה.

סרט יפה ועדין שהיה מועמד השנה לשישה פרסי אוסקר וזכה באחד - שחקנית המשנה הטובה ביותר (יון יו-יונג, מן השחקניות הוותיקות בקוריאה, שהפכה לסנסציה הוליוודית).

מינארי הוא צמח קוריאני, שיש לו סגולות רבות, למשל היכולת לפרוח איפה שלא ישתלו אותו, ואת הסרט כתב וביים לי אייזק צ'אנג, שגדל בארקנסו של סוף שנות השבעים כבן למשפחה של מהגרים קוריאנים.

על בסיס סיפורו האישי, הקולנוען מציג כאן את קורותיו של גבר קוריאני בגילומו של סטיבן יאון, מי שהתפרסם ב"המתים המהלכים" ו"בערה". הוא מגיע לאמריקה בתקווה לפתח בה קריירה חקלאית, וגורר עמו את זוגתו, את אמא שלה, את בתו ואת בנו, שסובל מפגם בלבו.

קריסטן יונסו-קים, מבקרת קולנוע אמריקאית מצוינת ובמקרה גם אישה עם שורשים בקוריאה, כתבה ש"מינארי" מפליא לשקף את החוויה הקוריאנית-אמריקאית, ואני מרשה לעצמי להוסיף שזה גם סרט עם מימד אוניברסלי. באותה מידה, הוא היה יכול להציג סיפור על משפחה פרסית שמגיעה לקיבוץ בישראל של שנות השישים. בהמשך לכך, הדרמה הזו צפויה לעלות כאן לאקרנים מיד לאחר הקרנתה בחיפה.

לפני כחודשיים זכה הסרט הזה בדקל הזהב, הפרס היוקרתי בפסטיבל קאן ואחד היוקרתיים בעולם הקולנוע. לפני כשבועיים הוא ערך את הבכורה המקומית שלו בפסטיבל ירושלים, שם פיצל את הקהל, ועכשיו הוא מגיע גם לחיפה.

"טיטאן" הוא לא רק הסרט הכי פרוע וקיצוני שאי פעם זכה בדקל, אלא בכלל אחד הסרטים הכי פרועים שאי פעם הוקרנו בקאן. ובמילותיו של ספייק לי, יו"ר חבר השופטים שהעניק לו את הפרס - "ראיתי הרבה סרטים בחיי. סרט שבו הגיבורה נכנסת להיריון מקדילק - עוד לא ראיתי".

יותר מזה לא נגלה, כי העלילה עמוסת תפניות מהרגע הראשון. נאמר רק כי את "טיטאן" כתבה וביימה ז'וליה דוקרנו, שסומנה כהבטחה גדולה בעקבות סרטה הראשון, "נא", וכאן מקיימת אותה. נאמר גם כי הדמות הראשית היא רוצחת סדרתית, ומגלמת אותה אגתה רוסל בתפקיד הקולנועי הראשון, ובצידה מככב ונסן לנדון, מגדולי השחקנים בצרפת.

והכי חשוב: למרות כל מה שנאמר לעיל, ואף שיש בסרט אלימות גרפית בוטה עד מאוד, "טיטאן" הוא בסופו של דבר סיפור אהבה, עתיר אנושיות וחסד.

רנאטה ריינסב זכתה בפרס השחקנית בפסטיבל קאן האחרון על תפקידה בסרטו של הבמאי הנורבגי יואכים טרייר, אך פרסים ומילים לא יצליחו לתאר את הכוח הייחודי של הופעתה כאן. "האדם הגרוע בעולם" יוצא בצרפת בשם היפה יותר "ג'ולי ב-12 פרקים", על שם שמה של הדמות הראשית והמבנה העלילתי של התסריט. ברובד אחד, זה סיפור על תלאותיה ומעלליה הרומנטיים של הגיבורה. ברובד אחר, זה סרט שמנסה לענות על השאלה - מה זה אומר להיות אישה ב-2021. זה גם סרט על החיים ועל המוות, ומעל הכל - זו במה לתצוגת המשחק של ריינסב, שלא תוכלו שלא להתאהב בה. גם הסרט הזה ערך את הבכורה המקומית שלו בירושלים, אך אם פספסתם אותו בעיר הבירה תוכלו לתפוס אותו בכרמל, ואם לא - הוא עוד יופץ מסחרית בישראל.

הסרט הזה, לעומת זאת, הוקרן כבר בירושלים אך לא יופץ מסחרית בישראל, אז אם פספסתם אותו בעיר הקודש, החגיגה בכרמל היא ההזדמנות האחרונה לראותו.

"מין חסר מזל או פורנו משוגעים" זכה בדב הזהב בפסטיבל ברלין שהתקיים השנה בצורה וירטואלית, והוא נכנס להיסטוריה כאחד הראשונים שמתייחס למציאות של הקורונה: הדמויות בו מסתובבות עם מסיכות ושומרות על ריחוק חברתי, גם כשהן צופות בפורנו.

את הסרט כתב וביים הרומני ראדו ג'ודו, והוא עוקב אחר מורה, שקלטת סקס שלה דולפת לרשת. התגובות מסביבה חושפות לא רק את הפוריטניות והצביעות של רומניה העכשווית, אלא גם את הלאומנות והאנטישמיות שלה. זה סרט נועז לא רק בגלל שיש בו סצינות מין גרפיות, אלא בעיקר בגלל השפה הקולנועית הרדיקלית, שמערבבת בין מילים ודימויים ומציאות ובדיון, ויש בה אינספור תעלולים.

מעריציו של ז'ראר דפרדייה יוכלו למצוא אותו בשני סרטים - "אשליות אבודות" על פי בלזק שזה עתה הוקרן בתחרות הרשמית בוונציה, ו"גדולים על החיים" הפחות מוצלח שהוקרן השנה בקאן; וחובבי אוכל צרפתי יזללו את "השף הצרפתי", סרט עלילתי טרי העוסק בסיפורה של הקמת המסעדה הראשונה בהיסטוריה.

חובבי ריאליזם בריטי, לעומת זאת, יעוטו על "עלי ואווה". שוחרי היפ-הופ בערבית מוזמנים לבדוק את "קצב מרוקאי" וחסידי אינדי אמריקאי את "טיל אדום" של שון בייקר ("פרויקט פלורידה"). שלושת הסרטים הללו מגיעים לחיפה היישר מפסטיבל קאן האחרון וכולם שייכים מבחינתי לקטגוריית ה"לא טוב, לא רע" ( או "לא רע, לא טוב", תלוי על איזה חצי כוס אתם נוהגים להסתכל).

בנוסף לסרטים הטריים, חיפה מצטיינים השנה גם בקלאסיקות. בין השאר, אפשר יהיה להתענג על "נערת הטלפון והבלש" ו"הרולד ומוד", שניים מהסרטים האמריקאים היפים של שנות השבעים; על "החיים הכפולים של ורוניק", שחוגג שלושים שנה לצאתו; על "שערי החופש", סרט שנכנס להיסטוריה בגלל הכישלון הקופתי העצום שלו, וגם כי הוא אחת היצירות הכי שאפתניות, חתרניות ואנטי-קפיטליסטיות בתולדות הוליווד; ועל "כלב לבן" של סמואל פולר, שעסק בשאלות של גזע ואלימות גזעית בצורה פרובוקטיבית שהפכה אותו לאחד הסרטים האמריקאים השנויים במחלוקת של שנות השמונים.

והנה אירוע שאי אפשר להתעלם ממנו: הקרנת בכורה מקומית ל"שלוש קומות", סרטו של נני מורטי על פי ספרו בשם זה של אשכול נבו.

ראינו כבר ספרים ישראלים שהעניקו השראה לסרטים אירופאיים, למשל "חיי אהבה" של צרויה שלו, אבל הם בדרך כלל היו בפרופיל נמוך למדי. כאן, מדובר בפרויקט מליגת-העל. נני מורטי נחשב אחד הבמאים האיטלקיים הגדולים בדורו, וזכה בעבר בדקל הזהב עם "חדרו של הבן"; הוא מככב בסרט בצד כמה מן השחקנים והשחקניות הטובות בארץ המגף, למשל אלבה רורוואכר; והתוצאה ערכה את הפרמיירה העולמית שלה במסגרת התחרות הרשמית של פסטיבל קאן האחרון.

אך מבלי לגרוע מן ההישג של נבו, הסרט מאכזב למדי. לא באשמת הסופר, אלא באשמת הבמאי, שבדרך כלל מגיש לנו מטעמים נפלאים, אך הפעם רקח אופרת סבון כבדה, מעושה ומיושנת.

ועוד כמה אזהרות: "פביאן", עיבוד בלתי ניתן לצפייה לספרו של אריך קסטנר, שבעברית יצא בשם "אל האבדון"; "סופר הקלפים" של פול שרדר בהפקתו של שותפו הוותיק מרטין סקורסזה ובכיכובם של אוסקר אייזק וטיפני האדיש, שלמרות כל השמות הללו ואף שהוקרן רק לפני שבוע בתחרות הרשמית של פסטיבל ונציה, מתגלה כסרט מכוער ומייגע; "סיפורה של אשתי" של הבמאית ההונגרייה אילדיקו אניידי, שלפני שלוש שנים זכתה בדב הזהב והיתה מועמדת לאוסקר בזכות "על גוף ונפש" אך כאן התרסקה לחלוטין; "שיעורים בפרסית", אותו הגדרנו כאן לאחר הבכורה שלו בפסטיבל ברלין כ"סרט השואה המטומטם אי פעם"; ו"קלרה סולה" ו"טד ק.", שגם אותם קשה עד בלתי אפשרי לצלוח.