בשיר שפרץ לו את הדרך אי אז, "כל מה שיש לי", נתן גושן הזכיר זמר שתיכף נעלם ויעשה הכל כדי שנזכור שהוא קיים. זה לא היה המקרה שלו: עשר שנים אחרי ונתן גושן עדיין פה, עם שורת להיטים כמעט בלתי נגמרת. אמש (רביעי), במסגרת אירועי פסטיבל ראשון לציון, הוא ציין זאת במופע ארוך, רווי אורחים, תחת הכותרת "מופע העשור".
תעריצו אותו או תבוזו לו, עשר שנים הן פרק זמן משמעותי. מעטים מאוד שורדים כל כך הרבה זמן במרכז העניינים. אבל אם כך, חשוב לנסות ולהבין איזו דרך נעשתה לאורך העשור הזה. הרי מבחינות רבות, גושן, על שירי האהבה המתקתקים אך הדרמטיים שלו, וברוק הרך המהונדס לתפארת, נשאר פחות או יותר אותו אמן ששוחה באותם מים כמו הצעיר שפרץ אז עם "זה כל מה שיש לי". רבים מלהיטיו נשמעים כמעט זהים, ולהוציא אולי את אותו שיר ראשון - קשה להגיד שמשהו מהם באמת הפך לאבן דרך חוצה קהלים וטעמים.
אז לאן המסה הקריטית הזאת בעצם מצטברת? אפשר אולי לומר שההשפעה הגדולה של גושן על המוזיקה בישראל היא בעיקר רוחבית: כמי שהוא אמצע הדרך של אמצע הדרך, הוא הפך למייצג אולטימיבי של כמה תופעות, ובראשן הגל החדש של בלדות הגבריות הרגישה, שאליו התנקזו נגיעות של פופ אמוני. אם תכניסו את כל הרצף הזה לבלנדר, ייצא לכם מיץ גושן, לטוב ולרע.
וזה מיץ פופולרי למדי. הזאפה לייב פארק בראשון לציון התמלא לאיטו בקהל צעיר למדי. נערות ונערים שהיו אולי בחטיבת הביניים או בבית הספר היסודי כשהשירים הראשונים של גושן חרכו את הרדיו, זיהו את השירים כבר מהצלילים הראשונים, והכירו כל מילה. ההתלהבות שלהם החזיקה את ההופעה לא פחות מהאיש שלשמו התכנסנו כאן.
הם קיבלו תמורה מלאה לכרטיס, וההתלהבות הניכרת בטריבונות לאורך ההופעה רק מוכיחה זאת. לא פחות מ-31 שירים, כמעט כולם להיטים גדולים של גושן או של אחרים, עם ארבעה אורחים, לאורך כשעתיים וחצי של מוזיקה. עבור גושן זה היה מפגן כוח שמטרתו להציג לראווה את ההספק יוצא הדופן שלו לאורך העשור הזה: מ"באתי לחלום" ועד "זה שלנו", מ-"איפה את" עד "היום יהיה שמח".
לגושן יש קול, יש כריזמה, והוא יודע להחזיק במה. אבל עבור מי שלא נמנה על הקהל השרוף, העומס האדיר הזה עבד כבומרנג או גול עצמי: במקום לזקק את השירים היותר טובים להופעה חדה וממוקדת, הצופים קיבלו מסכת כמעט מייגעת של שירים מאוד דומים זה לזה, שהבליטו דווקא עד כמה גושן מתקשה לפרוץ את המסגרות של עצמו. החלוקה של ההופעה לחצי ראשון שקט וכמעט רדום, וחצי שני קופצני עד כדי צעקני - לא סייעה אף היא במשימה ליצור הופעה מאוזנת. וכשהדברים כה מונוטוניים, קשה היה באמת להיסחף או להתרגש - אלא אם כן זה פסקול חייך, כמו במקרה של החבורה הנלהבת שישבה שתי שורות מאחוריי.
והיו גם אורחים. ההפתעה הראשונה הייתה הגיחה של לירן דנינו, שחבר לביצוע אחד משותף של "עדיין ריק" שגושן כתב, במה שהיה אחד הקטעים המוצלחים של ההופעה. בהמשך הגיע ישי ריבו לארבעה שירים, בהם הדואט החלש "נחכה לך", וגם גרסאות משותפות ללהיט "הלב שלי" (בעיבוד מוזר עם אקורדיון) ול"סיבת הסיבות". וכעבור כמה שירים - גם אמיר דדון לארבעה שירים משלו, כולל גרסה משותפת ל"סיפור אחר", לטעמי השיר הכי טוב של גושן, וגם "לבחור נכון", "כל יום כמו נס" ו"אור גדול" של דדון שבשבילו חזר ריבו פעם נוספת לבמה לביצוע משולש. ריבו ודדון שניהם כוכבי על וזמרים נהדרים, אלא שגם הם שוחים בדיוק באותה בריכה כמו גושן - ולמרות שהביצועים המשותפים היו טובים, קשה להגיד שגם זה גיוון את הערב.
מי שהצילה את המצב הייתה עדן בן זקן, שעלתה ממש בסוף הערב, כשחלק מהצופים כבר עשו את דרכם בבהלה בחזרה למכוניות כדי להימלט מהפקקים. בחן הטבעי ובהומור שלה, בן זקן הכניסה לאירוע צבעים חדשים. השניים עשו יחד את "חיים מאושרים", ואחר כך גושן פינה לה את הבמה לביצוע סולו של "ברחובות של תל אביב", והערב נסגר עם להיטי הענק "26" ו"מתגעגעת".
ובסוף, בעוד שהמופע הזה לא התעלה לשיאים, מרתק היה להביט שוב דווקא אל הצד השני - אל הקהל הזה, שגדל על גושן ומסור לו בכל ליבו, ששר בכל הכוח. יותר מפעם לאורך הערב, נדמה היה לי שהם אלה שבאמת גנבו את ההצגה.