פיסת חיים ילידית, טוויסט מארוולי ורציחות מצחיקות: סקירת סדרות חדשות

בכלל לא בטוח שבמקור "What If", סדרת האנימציה החדשה של דיסני פלוס, תוכננה להיות סדרה משמעותית במעגל החיים של היקום המארוולי המתפתח, זה שבעבר נקרא היקום הקולנועי וכיום כבר מתפרס על פני שלל מסכים שונים. אלא שרצו הגורל והקורונה וכניסתה לחיינו דווקא כעת, בעיצומו של הייפ משוגע סביב המולטיוורס והשפעותיו מרחיקות הלכת, הפכו את אוסף הסיפורים המוזר והפנטסטי (במובן של פנטזיה) שלה לניסוי כלים של הדבר האמיתי. מעין דוגמית מצוירת לפוטנציאל של העתיד לבוא (הסדרה תגיע לישראל עם דיסני פלוס, מה שצפוי לקרות כנראה עד קיץ 2022).

גיבורה של הסדרה הוא ישות גלקטית בשם "הצופה" (בקולו של ג'פרי רייט, "ווסטוורלד"), המציג בפנינו מדי פרק סיפור מוכר מהיקום המורחב של מארוול, ששינוי קטן במהלכו שינה את כל השתלשלות העניינים שהכרנו. כפי ששמו מרמז, "הצופה" אינו מתערב באירועים אלא רק מציג אותם כהווייתם. כך, תוהה הסדרה, מה היה מתרחש אילו הסוכנת קרטר הייתה הופכת לקפטן בריטניה במקומו של אהובה, סטיב רוג'רס - קפטן אמריקה, או איך היו נראים שומרי הגלקסיה אם את מקומו של פיטר קוויל היה תופס טצ'אלה, הפנתר השחור (מתפקידיו האחרונים של צ'דווק בוזמן המנוח). מציאות מקבילה שנראית דומה למושגים ודמויות שכולנו מכירים, אבל גם שונה בתכלית.

שני פרקיה הראשונים של הסדרה אכן נראים כמו הכוונה המקורית שלשמה קמה: מעין פילר חביב למנויי דיסני פלוס. אף שהאנימציה משובחת, הכתיבה שטחית וחסרת מעוף, והפרקים הקצרים (כחצי שעה כל אחד) לא מותירים רושם מיוחד. אלא שמהפרק השלישי ואילך מסתמן מהפך מסקרן ובלתי צפוי, לא רק בכתיבה של הסדרה אלא גם בנכונותה ללכת למחוזות קודרים כדי להציג גרסה אלטרנטיבית לסיפורים שהכרנו. כך, הפרק הרביעי מציג גרסה שבה התאונה שעבר דוקטור סטריינג' והובילה לסיפור המקור שלו, מסתיימת במות אהובתו. מבלי להיכנס לספוילרים, הטיפול המסקרן של הסדרה במחוזות שאליהם מוכן ללכת אדם כדי להיאחז בתחושה שאהוביו לא עזבו אותו, עשוי נהדר ונוגע ללב. בהחלט מסייע לכך שבנדיקט קמברבאץ' חוזר לדבב את בן דמותו.

גם פרק שבו מתקפת זומבים הופכת את הנוקמים עצמם למתים-חיים, מתגלה כהברקה של משחק בין ז'אנרים ומציגה פתרונות מעניינים ולא מובנים מאליהם. וכך, מה שאמור היה להיות מיועד לעכברי מארוול בלבד, הופך לצפייה שעשויה לסקרן לא רק חובבי גיבורי-על. בעיקר מפני שהגרסאות המקבילות אינן תלויות בסרטי המשך או כבולות בקווי עלילה קודמים - ובכך מייצרות סיפורים שעומדים בפני עצמם ושהשורה התחתונה בהם אינה מובנת מאליה.


מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר

אחת התופעות הבולטות של השנים האחרונות בטלוויזיה בכלל, ובפרט בזו האמריקאית, היא כניסה לנישות קטנות ואינטימיות. "אטלנטה", "ראמי", "מומחה לכלום" ובמידה מסוימת גם "דייב" הן כולן סדרות שמוקד התרחשותן סובב תא קטן: שכונה, משפחה, קהילה. מה שבעבר היה הנטייה הקלאסית של עכברי הכפר שיוצאים לטעום את העיר הגדולה, התהפך. הסיפורים שלהם, פיסות החיים הקטנות והמינוריות לכאורה, הופכים בזכות כתיבה רגישה ומיקוד חכם למעטפת מרגשת ונוגעת ללב, ומאירים סוגיות חברתיות ותרבותיות גדולות הרבה מעבר לסך הסיפור הקיים.

"Reservation Dogs" ("כלבי שמורה") של FX/הולו ומבית היוצר של טאיקה וואיטיטי הגאון ("ת'ור ראגנארוק", "מה שקורה בצללים") היא עוד סדרה מהקטגוריה הזו בדיוק. היא מתרחשת בשמורה ילידים באוקלהומה, ועוקבת ארבעה מתבגרים בני המקום, שחלומם הגדול הוא לאסוף מספיק כסף כדי לעקור לקליפורניה. לא יהיה זה ספוילר משמעותי לגלות שהשאיפה הגדולה הזו היא רק כלי עלילתי, כדי להעמיק דווקא בסיפורים השונים של הנערים והנערות והסובבים אותם, כולל המטענים התרבותיים שהם נושאים עמם והקשרים עם העולם החיצון. מכאן מגיע כמובן גם שמה של הסדרה, משחק מילים המרפרר ליצירה האיקונית של קוונטין טרנטינו (כרגע לא ידוע אם הסדרה נרכשה לשידור בישראל).

חלקה הראשון של הסדרה מציג את הנערים והנערות כחבורה אחת, ה-"Rez Dogs", וזהו גם החלק המהנה והמצחיק יותר בעונה. החלקים השונים של החבורה, ובעיקר הדמויות הבולטות בה - אלורה דנן (דווירי ג'ייקובס) ובר (ד'פארו וון-א-טאי) - מייצרים יחד שלם מסקרן ונוגע ללב. מצד אחד, הרצון למרוד שמתבטא במעשי קונדס שמואדרים הרבה מעבר למשקלם הסגולי (כמו שוד מכונית משעשע מאוד או קרב ירי כדורי צבע), ומנגד הכבוד הילידי שכופה עליהם סביבתם הקרובה. כך נוצר קונפליקט שבין הבית המוכר והחם לבין הפנטזיה שמחוצה לו.

דווקא החלק השני של העונה, שלמעשה מתחבר לכל היצירות הקודמות שהוזכרו כאן, מרגיש מעט לאה. בפרקים הללו מתפצלת החבורה וכל אחד מחבריה, כמו גם דמויות אחרות בעיירה, זוכה לפרק שמתמקד בו. כאן טיול ציד בכיכובם של אב ובת שהופך לחשבון נפש על יחסיהם, שם בן לאב מנוכר שמעולם לא תיקן את החור שיצר בחייו של בנו וזוגתו לשעבר. אולי המוצלח ביותר מבין הפרקים הללו הוא זה שמציב במוקד את ביג (ז'אן מקלרנון, "ווסטוורלד", "לונגמייר"), ומציג את סיפור המקור של השוטר שנחשב לבדיחת העיירה. כל אחד מהפרקים הללו כתוב היטב וכולל רגעים מרגשים, אבל משהו בקצב ובסטייל של הפרקים הראשונים של החבורה מעט אובד במהלכם. כאילו הסדרה מקריבה את משב הרוח הקווירקי והקליל שהביאה עמה, בעוד יצירה כבדת ראש ונפש בהתאם לרוח התקופה.

ובכל זאת, גם אם כל פרקיה אינם שווים ברמתם, מדובר בעוד יצירה שמציגה את הוורסטיליות, הרגש והחוכמה של וואיטיטי (שיצר את הסדרה יחד עם סטרלין הרג'ו). הוא שופך אור על דמויות וסיפורים שמעטים כמותם נראו על המסך הקטן אי פעם, ובוודאי לא במסגור הרגיש ואוהב האדם הזה.

מבט ראשון בקאסט של מיני-סדרת הפשע החדשה של הולו (כרגע לא ידוע אם הסדרה נרכשה לשידור בישראל) עלול בהחלט לגרום לגלגול עיניים. סטיב מרטין ומרטין שורט, צמד קומי אגדי שמאחוריו מעל חמישה עשורים של עשייה, מככבים כאן לצידה של לא אחרת מאשר סלינה גומז. קריירת המשחק של כוכבת הפופ המוכשרת לא הניבה עד כה פנינים בלשון המעטה, וזו אחת מהסיבות הרבות שבגללה מדובר באחת ההפתעות של 2021. מה שנראה על פניו כפאזל שחלקיו השונים לא מסוגלים להתחבר גם בהדבקה - מתגלה כהברקה שחלקיה השונים משלימים אלה את אלה.

ההקבלה הקרובה ביותר, אך הלא מדויקת, של "Only Murders in the Building" היא ל"חוליגן אמריקאי" המעולה: מצד אחד פארודיה על יצירות פשע אמיתי, ומנגד סדרת סיפור פשע אמיתי בעצמה, שמתייחסת אליו ברצינות תהומית מדי. אך בעוד "חוליגן אמריקאי" הסתפקה בגרפיטי של זין, שלושת גיבוריה של הסדרה - כוכב טלוויזיה מזדקן שימי הזוהר שלו הרחק מאחוריו (מרטין), יזם ומפיק צבעוני ומרושש שהקריירה שלו מלאה בכישלונות מהדהדים (מרטין) וצעירה מתבודדת עם עבר מסתורי (גומז) - אכן יוצאים לחקור רצח שהתרחש בבניין הדירות שבו הם מתגוררים. את ניסיונותיהם לעלות על זהותו של הרוצח, הם מתעדים בפודקאסט שהם מקווים כי יהפוך ללהיט כמו היצירות שהם עצמם מכורים אליהן.

הדבר הבולט ביותר ב-"Only Murders in the Building" הוא הגבול הדק שהיא מייצרת בין מודעות לפאתטיות של גיבוריה, לבין ההתלהבות האמיתית שנוצרת מהחידה שהם מנסים לפתור. כך היא מצליחה ליישב את הפער הדורי העצום שבין שני הגברים בני השבעים פלוס, לבין גומז שטרם חגגה את יום הולדתה השלושים. סצנה מבריקה, למשל, שבה דמותו של מרטין מנסה לפענח איך לפנות אל זו של גומז, באופן ש"מתאים" לבני דורה ("הם לא אוהבים שמתקשרים אליהם", הוא פוסק לפני כן בפני שורט), היא דוגמה אחת מני רבות. ובעוד הדינמיקה בתוך השלישייה מהנה ומוצלחת, הכתיבה עצמה מובילה אותם אל שלל דמויות נוספות ומצוינות לא פחות - כמו הופעה בלתי נשכחת של סטינג.

מתחת לכל אלה פועם, כאמור, סיפור חקירה מסקרן ועשוי היטב בפני עצמו. אף שטבעי שקווי החקירה הראשוניים של החבורה ייתקלו במבוי סתום, אופי ההתרחשות עצמו מפתיע ומהנה, וכמוהו גם הסיפורים האישיים של כל אחד מפרטיה. לאט ומבלי להעיק או להכביד על הסיפור המרכזי, מצליחה הסדרה לצבוע את כל אחד מהם בצבעים שונים מאלו שנדמים בתחילה, ולייצר הזדהות וסקרנות לגביהם. ובניגוד להרבה מאוד סדרות מודרניות שנצרכות בבינג' מהיר, דווקא החלוקה השבועית שמקבילה לזו של פודקאסט אמיתי - מוסיפה מתח וציפייה לכל אחד מפרקיה.