הדרישה לעוד ועוד תכנים טלוויזיוניים בשנים האחרונות, הביאה כידוע להמון תחיות מחודשות ומותגים מוכרים שחזרו אל המסך. היא איפשרה גם לכמה מהסדרות הגדולות בתולדות המדיום לקשור קצוות אחרי סיומת חפוזה ובלתי צפויה ("דדווד: הסרט"), או לעשות צדק עם דמות ראשית שנדחקה אל השוליים ("אל קמינו: שובר שורות - הסרט"). עכשיו זה קורה עם עוד סדרת מופת, למעשה - הסדרה שהגדירה מחדש את הטלוויזיה מאז שעלתה ב-HBO ב-1999.
בניגוד ל"דדווד" או "שובר שורות", "הקדושים של ניוארק - סיפור מהסופרנוס" עולה לאקרנים בבתי הקולנוע (ובארצות הברית במקביל גם בשירות הסטרימינג HBO מקס, למגינת לב היוצר דיוויד צ'ייס). בניגוד להן הסרט החדש אף לא בא לסגור מעגל שהיה הכרחי לקהל או ליוצר. הוא גם לא יצירה שמוקדשת בלעדית למעריצים בלבד, אלא בהחלט עומדת בפני עצמה. אלא שבעוד האחרונים ייהנו מעוד סיפור גנגסטרים אסתטי ועשוי היטב שעומד בפני עצמו, צופי "הסופרנוס" ייחשפו למשהו מורכב ומספק בהרבה.
צ'ייס עצמו כתב את התסריט יחד עם חברו הוותיק לורנס קונר, שהיה גם אחד מתסריטאי "הסופרנוס". התקף לב מנע מהיוצר לביים בעצמו, כך שהמלאכה הופקדה בידיו של אלן טיילור, אף הוא במאי קבוע של הסדרה המקורית (כמו גם של שפע סדרות נוספות של HBO וכן סרטים כמו "ת'ור: העולם האפל" ו"שליחות קטלנית: בראשית").
"הקדושים של ניוארק" חוזר אחורה בזמן אל סוף שנות השישים ותחילת השבעים, כשטוני סופרנו היה ילד ואז נער צעיר (בגילומו של מייקל גנדולפיני, בנו של כוכב הסדרה המנוח). הסרט לא באמת מתמקד בו אלא בדיקי מולטיסנטי (אלסנדרו ניבולה, "עימות חזיתי"), אביו של כריסטופר ודמות שכבר הייתה בין המתים שנים רבות כשהחלה עלילת הסדרה. לראשונה אנחנו נחשפים אל דיקי שלא באמצעות סיפוריו של טוני לכריסטופר, ומגלים גבר שרמנטי, כובש, מסוכן, רוצח, שהפתיל שלו אמנם לא קצר אבל מתפוצץ באלימות נוראה כשהוא כלה. ממש כשם שיקרה שנים לאחר מכן עם טוני עצמו. אף שניבולה פעיל כשחקן כבר 25 שנים, יש תחושה שזהו תפקיד הפריצה שלו. הוא מגלם את המורכבות של דיקי בקסם רב ומשכנע, מלכודת דבש בדמות אדם.
בשלהי הסיקסטיז דיקי הופך לראש המשפחה, במקביל למתח גזעי שגואה ומסלים בעיר בעקבות אלימות משטרתית כלפי נהג מונית אפריקאי-אמריקאי (מקרה שקרה באמת בניוארק ב-1967, ובסרט קשור בדרך אירונית ומרה לדיקי עצמו). האירועים מובילים לתסיסה גם בקרב השחורים שבשורות הארגון, וספציפית אצל הרולד מקברייר (לזלי אודום ג'וניור, "המילטון"). בתוך כך, דיקי הנשוי מתקרב אל ג'וזפינה (מיקיילה דה רוסי), בת הזוג החדשה של אביו (ריי ליוטה) שהגיעה עמו מביקור באיטליה, מבקר בקביעות את אחיו התאום של האב (אף הוא בגילומו של ליוטה) בכלא, ומשמש תחליף אב לטוני סופרנו בשנותיו המעצבות.
אוהבי "הסופרנוס", גם כאלה שכמוני לא צפו בה מאז שהסתיימה ב-2007, יישאבו מיד אל הנימה המוכרת. המיזוג בין ההומור, הדילמות המשפחתיות, המוסר העקום, האירוניה, החיבה לתרבות הפופ של העידן והאלימות האקראית מהפכת הקרביים. המעריצים גם יתמוגגו מהמוני מחוות ואזכורים קטנים לרגעים מוכרים מהסדרה. נפלא לראות כמה מהדמויות המוכרות בצעירותן, השחקנים ממש מתעלים אותם. המניירות המוכרות של סילביו בעל השיער המקליש, ההתרסה המעצבנת של פולי, פוסי השקט, ג'וניור הקנאי לכבודו (קורי סטול בהופעה מעולה) וכהנה וכהנה. בפרט נפלא לגלות את האמת על מה שעלה בגורלו של דיקי עצמו - התפתחות כל כך סופרנוסית.
אולם "הקדושים של ניוארק" הוא הרבה יותר מסתם קריצה לטובת המעריצים, אלא יצירה שבאה לומר משהו מהותי על ייעודים טראגיים ומסלולים בלתי נמנעים. כך למשל ליביה סופרנו הנוקשה והצעירה (ורה פרמיגה, "תלוי באוויר", "בייטס מוטל"): האופן הקר שבו היא נוהגת עם ילדיה מזכיר כמובן את יחסה האיום לטוני בסדרה, אבל מהדהד דברים גדולים מזה. יחסיה עם בעלה ג'וני (ג'ון ברנתל, "המעניש") מעלים על הדעת את אלה העתידיים של טוני וכרמלה, ואף שהאופי של שתי הנשים לא יכול להיות יותר שונה, תחושת המחנק של שתיהן ללא ספק הציבה את שתיהן באותה פינה, הנשים המתוסכלות של משפחת הפשע.
הניואנסים העדינים האלה הופכים את "הקדושים של ניוארק" ליצירה מבריקה וחודרת, וכמובן מתבטאים יותר מכל בדמותו של הגיבור. שם הסרט, שבמקור נקרא "The Many Saints of Newark", הוא נגזרת של שם המשפחה מולטיסנטי - "קדושים רבים" באיטלקית. השימוש בו מרמז מן הסתם על הדמות שבמרכז הסרט, אך המילה "רבים" מעידה כי מדובר גם על אלה שמלבדו. הגם שאף אחד מהם אינו קדוש, כולם מתחילים כדף חלק ואז נלכדים בעל כורחם בגרביטציה של הגורם הכי חזק בסביבתם.
כהמשך לסדרה שעסקה בחוסר היכולת של בני אדם להשתנות, בדפוסים העיקשים של ההתנהגות ובמחזוריות של אלימות - הסרט הוא שלוחה של המוטיבים האלה בדיוק. על אף ההבדלים הניכרים בין הדמויות - דיקי מצוחצח ומוקפד בהרבה, טוני מפצה בכריזמה ממגנטת ולוק מזרה אימה - האחד הוא בכל זאת גלגול של האחר. רבים מהדברים שיעשה גיבור "הסופרנוס" בבוא העת, נעשים קודם על ידי גיבור "הקדושים של ניוארק". לדיקי יש ג'וב זהה, לא מעט תכונות דומות, אישה טובה בבית ופילגש חמת מזג. השיחות של דיקי עם הדוד הכלוא מזכירות את אלה של טוני עם ד"ר מלפי, מביאות אותו להרהר בבחירות של חייו ובדרכים שהובילו אותו אליהן.
וכמובן, ישנו הקשר בין "הדוד" דיקי לטוני - הד לזה שיהיה בין טוני המבוגר ל"אחיין" כריסטופר. האחרון הוא אך תינוק בתקופה שמתאר הסרט, ולימים מי שמקריין את כל הסיפור מעבר לקבר - אחד האלמנטים המרגשים, ולפעמים גם המשעשעים, של הסרט. אין קשר משפחתי ממשי בין שלוש הדמויות האלה, אבל קשר דם בהחלט יש, כזה שניגר על אספלטים ומרצפות. בצורה זו או אחרת, ההערצה של הצעיר כלפי המבוגר מובילה תמיד אל סופו הטראגי.
וכך, אף שטוני הצעיר הוא דמות משנית, "הקדושים של ניוארק" הוא ההמחשה האולטימטיבית לכך שלא היה לו סיכוי מלכתחילה. אמנם כן, "הסופרנוס" כבר סיפקה בחינה פסיכולוגית מעמיקה של טוני. היא חיטטה בנבכי נפשו, בהשפעה של אמו עליו ואפילו חזרה בפלאשבקים לכמה מהתקופות שהסרט עצמו מתאר. ולמרות זאת, המראה המוקדם של אותה מחזוריות אלימה שנכיר בהמשך, האופן שבו היא אופפת את טוני הצעיר ועמוס הפוטנציאל עד שהוא לכוד בה - מספק תובנה מפוכחת, יפה ועצובה.