במותו כמו בחייו, עמוס עוז הוא לא ממש דמות פרטית ומסוגרת, נעולה מפני הציבור. עמיתו דוד גרוסמן אומר כי הפרטיות של מי שהיה סופר, פובליציסט ואיש ציבור משפיע הייתה בקביעות "בסכנה של להיות נפלשת". זה כנראה חלק מהמחיר של חיים כדמות לאומית - מפעל חיים תמורת חייך הפרטיים.
זה לא שכך מאז מותו. אמש, בשלוש שנים לאחר מכן, שידר תאגיד השידור את "החלון הרביעי", סרט תיעודי על חייו, עמוס קטעי ארכיון ומרואיינים. זאת, במסגרת סדרת "העברים" של יאיר קדר, שכבר יותר מעשור מייצרת מיני-ביוגרפיות של סופרים ומשוררים יהודיים/עבריים/ישראלים אייקוניים. חלק מן הסרטים במיזם פנו לשלל אמצעים מקוריים כדי לייצג את האמנות של העומדים מאחוריהם (עולה בראשי, למשל, הסרט על מרים ילן שטקליס), אך "החלון הרביעי", אולי בשל מרכזיות הדמות שעומדת מאחוריו ושפע החומרים, שומר על מבנה סטנדרטי יותר.
לצד ספריו הקאנוניים של עוז, הסרט נעשה בהשפעה ברורה של שני הספרים הבולטים שיצאו עליו לאחר מותו - "מה שאבד בזמן", ספרה של נורית גרץ, שהקלטות השיחות האחרונות שלה ושל עוז משמשות כבסיס לסרט; וכמובן "דבר שמתחפש לאהבה" של בתו גליה עוז, שהאשימה כי אביה נקט ביחס אלים ומשפיל כלפיה. עוז עצמה אינה משתתפת בסרט, אך הנושא בהחלט נוכח בו.
הסרט עובר בין כל תחנות חייו של עוז, שהן במידה רבה ביוגרפיה של השמאל הציוני הישראלי - הקיבוץ, מלחמת ששת הימים, עלייתו לגדולה כסופר וכאיש רוח וכתיבתו במקביל לטראומות השונות של הישראליות. איש לא מתאר את האירועים הללו בשפה יפה כמו עוז עצמו, ומשפטים מספריו השונים הם קול המספר האמיתי ב"החלון הרביעי". מבחינה קולנועית, הסרט כמעט מחוויר לעומתן, מה שרק ממחיש עד כמה הן גדולות.
במובנים מסוימים, "החלון הרביעי" מרגיש כמו מסיבת פרידה, וכולם הגיעו להיפרד מעוז: יהושע וגרוסמן, אתגר קרת ודורית רביניאן, מאמריקה ניקול קראוס ונטלי פורטמן ומהפוליטיקה רון חולדאי ואפילו הנשיא לשעבר רובי ריבלין, שכמסתבר גדל לצד עוז בירושלים - ועוד רבים. כולם, גם מבקריו, ביקשו לכבד את עוז, וחברו יחד לכדי מחווה יפה וחביבה בסך הכל, למי שהוגדר פעם כדוסטייבסקי של העם היהודי.
"מה זה אם לא טרגדיה?"
אי אפשר להקיף באמת את הכל. עוז כתב עשרות ספרים ועמד באינספור צמתים - ובהתאם גם ניתן היה ליצור בעקבותיו המוני סרטים אחרים שכל אחד מהם יתמקד בעניין אחר. "החלון הרביעי", אם כן, הוא דיוקן שלם אמנם שמתמצת אולי את כל מה שצריך לדעת על עוז, אבל רחוק מלהלהיב, ובעיקר רחוק מלחדש, הן מבחינת מידע והן מבחינת פרספקטיבה. מי שמכיר את הביוגרפיה ואת הספרות של עוז אפילו באופן שטחי, ועקב אחרי הכתבות שפורסמו בשנים האחרונות בעיתונות - יגלה להפתעתו שהסרט לא מגלה לו או לה יותר מדי אוצרות בלומים שלא נחשפו עד כה.
באוויר מרחפות עדיין ההאשמות של גליה עוז כלפי אביה. הסרט מברר אותן בעיקר באמצעות הפסקאות מספרה, ובאמצעות נורית גרץ ושיחותיה עם הסופר המנוח. הסרט נערך מחדש אחרי יציאת הסרט כדי להוסיף את הנושא הזה, בצעד שמשרת מהלך מעניין: מצד אחד, "החלון הרביעי" מוסיף את הטענות לביוגרפיה הרשמית של עוז, וכעת הן חלק מסיפורו ומן המורשת, ללא הפרדה - אבל גם מבלי שהכרה בצד אחד תדרוש את מחיקת הצד האחר או להיפך. כאן מופיע גם אחד המשפטים הכי מעניינים בסרט, כשגרץ מקבילה בין הטראומה של עוז הילד, שחש נטוש על ידי אמו ששמה קץ לחייה והשתדל שלא לאמלל אנשים אחרים, אמלל לבסוף את בתו. "מה זה אם לא טרגדיה?", היא שואלת.
עוז הכריזמטי היה דמות שמעוררת אמוציות, בחייו וכן במותו. "החלון הרביעי" יעניין גם את אוהביו וגם את שונאיו, אבל העיקר הוא שהמילים של אחד מגדולי הסופרים הישראלים ימשיכו להישמע גם באמצעותו. גם אם הסרט הזה לא יטלטל הכל, נהדר שקיבלנו עוד הזדמנות נדירה לדבר על ספרות בפריים טיים.