דניאל קרייג סיים החודש את שירותו כסוכן 007, ובין המועמדים הבולטים להחליפו כיכב השם של טום הרדי. באקלים תרבותי אחר, בו לא היו מבטלים אותו כ"סתם עוד גבר לבן", סביר להניח שגם היו בוחרים בכוכב המשגשג, אבל בינתיים הוא נדרש להסתפק בתפקיד הראשי בסדרת סרטי "ונום".
ל"ונום" אין עשירית מהפרופיל התקשורתי של ג'יימס בונד, אבל מדובר במותג מרסק קופות גם כן. הפרק הראשון בסדרה אמנם קיבל ביקורות לא טובות, כולל אצלנו, אבל הניב רווחים נהדרים - והוביל באופן בלתי נמנע לסרט המשך, שעלה לפני שבועיים בארצות הברית וזכה להצלחה גדולה אף הוא, בטח יחסית לימי הקורונה, ובסוף השבוע האחרון עלה גם למסכים בישראל.
למי שצפו ושכחו או לא צפו בכלל, נזכיר את עלילת הסרט הראשון. טום הרדי מגלם עיתונאי המאבד את עבודתו, את ביתו וגם את אהובתו, בגילומה של מישל ויליאמס, אך מרוויח חבר חדש - טפיל בשם ונום, שהוא הופך לפונדקאי שלו.
השניים נאלצים לגור יחדיו, ומתגלים כמעין גרסה חולנית של "הזוג המוזר". מצד אחד עומד איש התקשורת הרגיש והאידיאליסט, ומצד אחר - ונום, שלא מפסיק לזעוק בקול מפלצתי על הרצון שלו לטרוף אנשים. אפילו בתל אביב קשה למצוא שותפים כל כך גרועים לדירה.
הפרק השני מתאר כיצד השותפות מתפרקת. ונום יוצא לחופשי ושמח על כך, אך במהרה דרכיו שוב מצטלבות באלה של חברו משכבר הימים. זה קורה כאשר העיתונאי נלכד ברשתו של רוצח סדרתי, שמגלה כלפיו פיקסציה מוזרה, ומטפח עם הזמן טפיל משלו, מסוכן הרבה יותר. הדרך היחידה לעצור אותו תהיה אם שני השותפים לשעבר יאחדו כוחות מחדש.
קשה היה להגדיר את הסרט הראשון בסדרה, וקשה עוד יותר להגדיר את ההמשך שלו. לכאורה, הוא משכשך במימי הגלקסיות של מארוול, אבל זה הרי לא באמת סרט גיבורי-על, כי ונום הוא תמונת תשליל של גיבור-על. להגדיר אותו כפנטזיית אימה בעייתי גם כן, כי הסרט מקפיד על דירוג הצפייה הידידותי לסביבה PG-13, והוא רחוק מלהציג תכנים גרפיים קשים. לקטלג אותו כמותחן אקשן ותו לא אי אפשר, כי הרי יש בו אלמנטים על-טבעיים.
לכן, נעז להגדיל ראש ולהכניס את "ונום 2" למשבצת לכאורה לא קשורה - קומדיה רומנטית. בסופו של דבר, דרך הקשר שמתאחה ומתהווה בין העיתונאי והטפיל, עוסק הסרט בחשיבותם של הזוגיות ושל החיים המשותפים. דרך העימות בין השניים לרוצח הסדרתי ומי שהוא מנסה לאחסן, ההמשכון גם עוסק בחשיבותו של הקשר הסימביוטי, ומראה למה הוא נעלה הרבה יותר מקשר שאינו כזה, ובאופן כללי ניצב בתור כוח-על שדבר לא יעמוד בפניו.
רוב הסרטים ההוליוודיים, כידוע, הציגו זוגיות הטרו-נורמטיבית, אך "ונום 2" חותר תחת זאת. מי אמר שחיים משותפים חייבים להיות בין בחור ובחורה? הוא שואל. הם גם יכולים להיות, כפי שרואים כאן, בין אדם וטפיל.
"ונום 2" מתאר את כל זה בדרך שהיא ממזרית כשם שהיא מקסימה, והופכת אותו לקומדיה הרומנטית הכי טובה בשטח כרגע - ולא שהתחרות קשה. יש בו עוד כמה מעלות: הצוות כולל בין השאר את טום הרדי, וודי הרלסון ומישל וויליאמס, נבחרת שבנסיבות אחרות היתה יכולה לאכלס סרט מועמד לאוסקר. אם לא די בכך, מצטרפת כשחקנית חיזוק ליטל סימז, אחת המוזיקאיות הבריטיות הטובות של השנים האחרונות, שתורמת הופעת אורח מפתיעה ומרימה. מאחורי המצלמה עמד אנדי סירקיס, הידוע בעיקר כאיש שמאחורי הגולום בסרטי "שר הטבעות", וב"לנשום" כבר הוכיח שיש לו גם כישרון כבמאי.
בצד זאת, הסרט מציע גם ייצוג מעניין של דמות הרוצח הפסיכוטי. הרלסון מגלם אותו עם כל המטען שהוא מביא עמו מימי "רוצחים מלידה", ומעצב אותו כאדם בודד שבסך הכל רוצה אוזן קשבת - וחיבוק. נכון, זה לא חדש שהוליווד כפייתית כלפי רוצחים סדרתיים ונוהגת לגלות כלפיהם הבנה, אבל מזמן לא ראינו בלהיט מסחרי עיצוב כל כך אמפטי וסימפטי של הדמות הזו.
למרות כל זה, ואולי בעצם בגלל כל זה, יש בסרט משהו תמוה. לא ברור למה לבזבז את כל הכישרונות ואת כל הרעיונות האלה, על להיט שנראה כל כך להוט להיפטר מהם. נהוג להתלונן בימינו על כך שסרטים ארוכים מדי, אבל ל"ונום" יש בעיה הפוכה - הוא קצר מדי.
התחושה היא שאנו נמצאים במסעדה שלא מגדירה את עצמה כמזון מהיר, ובכל זאת ממהרת להיפרע מהלקוחות שלה. מנה ראשונה, מנה עיקרית, קינוח - והופ! פנו את השולחן בבקשה. "ונום" מתנהל בכזה חיפזון, שאין אפילו זמן לקחת אוויר בין החלפת הצלחות והסכו"ם.
עניין תמוה נוסף: במקור, נקרא הסרט "Venom: Let There Be Carnage", בתרגום חופשי - "ונום: ויהי קטל". ההחלטה לקרוא לו בעברית "ונום 2" דווקא עושה עמו צדק ולא עוול, כי כיאה למוצר שמנסה לפנות כמעט לכל הגילאים, הרבה קטל אין בו.
אז למה לקרוא כך לסרט ולהעמיד במרכזו רוצחים סדרתיים וטפילים רצחניים, אם בסופו של דבר המטרה היא למכור ממתקים לילדים בני 13? לא הגיוני יותר למצוא להם מלכתחילה תכנים אחרים ומתאימים יותר? ומה ההיגיון לקחת סרט עם תכנים שכאלה ולמסמר אותו לתוך סד של הגבלת צפייה מחמירה למדי? התשובה היא שסרטי "ונום" שוברים קופות, הוליווד יודעת מה שהיא עושה, ומזל שרואי החשבון שלה לא מקשיבים לעצות ולתהיות שלנו.
אם "ונום 2" היה מעז או יכול ללכת עד הסוף, או לפחות רחוק יותר, הוא גם היה יכול להיות סרט מטורף, חצוף, מסעיר ומשעשע באמת. אך בניגוד לטפילים שלא מתביישים לבלוס את הנקרים בדרכם, הסרט מבקש לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה. התוצאה היא חטיף חביב שמעלה חיוך רחב, אך לא הרבה יותר מכך.
כמובן שדי בזאת כדי להבטיח פרק נוסף בסדרה, והסצינה שאחרי הקרדיטים מבטיחה כי ונום רק הולך להעמיק את הדומיננטיות שלו בשטח. טום הרדי כנראה כבר לא יזכה לגלם את ג'יימס בונד, אבל אין ספק שימשיך להיות חלק מתעשיית שוברי הקופות בשנים הקרובות.