סיפור הוליוודי מוכר. שוטר עומד לצאת לגמלאות, פרשיות רצח מטלטלות את המחוז ובמשטרה מבינים שאי אפשר בלי הפנסיונר בהתהוות. רגע לפני שהוא יוצא מהדלת, השוטר עושה פרסה למשרד, מזיז את כולם הצידה ומתחיל להראות שאת מה שהוא שכח, הקולגות הצעירים עדיין לא למדו.
מנקודת המוצא הזאת כתב ריקרדו סטרפאסה את "עין תחת שן", ספרון בן 75 עמודים שיצא לאור ב-2014 ותורגם לאחרונה על ידי הוצאת תשע נשמות. המקום הוא בואנוס איירס. מקרי רצח מחרידים את המטרופולין והבלש נבארו, בסיום הליכי הפרישה שלו, מגויס כדי לאתר את הרוצח. העימות הראשון שלו עם המומחים הפורנזיים לא מבשר טובות, אבל הוא לא מתייאש - הוא יודע שיפתור את התעלומה.
האומנם? ככל שמתקדמת העלילה אנו מבינים שהמומחים הפורנזיים הם הבעיה הקטנה יותר של נבארו, שנאלץ להתמודד עם הבירוקרטיה הפתלתלה של מערכת המשפט. כולנו מכירים את התופעה שבה שופטים מייצרים חסמים להליכי החקירה, נבארו ממש סובל מזה. יש רק בעיה אחת: הדרישות שלו למעצרים המוניים מופרכות ולא הגיוניות, מה שמקשה עלינו להחליט בעד מי אנחנו - נבארו וההזיות המטומטמות שלו, או השופטים שפשוט מנחיתים על ראשו מכה אחר מכה.
כפי שניתן להבין מיד על פי אורך הספר, סגנונו, ומאוחר יותר גם עלילתו המופרכת, לא מדובר בספר מתח אמיתי. סטרפאסה יצר סאטירה שתקפה לכל מקום שבו קיימים, או לפחות מנסים להתקיים, חוקים דמוקרטיים ומערכת של איזונים ובלמים. הסאטירה מכוונת כלפי שתי מערכות האכיפה, המשטרה והמשפט, ללא כל אפליה. יחד עם הומופוביה מכוונת ומודעת לעצמה.
לא ברור אם זה היה מקור ההשראה לספר, אבל ממש בעמודים הראשונים נזכרתי ב"בדרך למטה", סרטו המצוין של ג'ואל שומאכר. אז רוברט דובאל גילם את התפקיד של השוטר מרטין פרנדרגאסט, שביומו האחרון לעבודה יוצא לבדוק סדרת מעשי אלימות בלוס אנג'לס, להם היה אחראי וויליאם פוסטר (מייקל דאגלס), איש שמאס בחוליים של המערכת האמריקאית. זה היה מסמך מבריק שהסאטירה והמקאבריות פשוט שפעו ממנו.
את ההיכרות שלי עם סטרפאסה ערכתי לפני כמעט חמש שנים עם "הסיני שקרא עיתון בתור לגרדום". זו הייתה קריאה מענגת שעושה טוב על הלב, מה שקצת קשה להגיד על "עין תחת שן". לא מדובר בסבל מוחלט, רחוק מכך - עדיין קל לצלוח את השפה וקו העלילה הפשוט שמאפיינים את סגנונו של המחבר, פשוט התוצאה היא לא אותה תוצאה. סאטירה יש, ואפילו מובן אל מי היא מכוונת, אבל הפעם היא לא מעלה בנקל איזשהו שמץ של חיוך. פה ושם כן צצה הערכה לתחכום של סטרפאסה, אבל באופן כללי אין תחושה של אירוע מיוחד ויוצא דופן.
בנקודת ההשוואה ל"הסיני שקרא עיתון בתור לגרדום" הספר הזה נכשל בגדול. השאלה לגבי האפקט הסאטירי שבו קצת מורכבת יותר. ליצירות מהסוג הזה יש בדרך כלל שני ציונים: עובר ולא עובר. זהו אחד המוצרים האמנותיים שבהם אין אמצע, או שהוא מייצר השפעה או שלא. אני מודה שכאן אני קצת מתלבט. מצד אחד, אין פה הברקה, ומצד שני סטרפאסה כן נוגע בכשלי מערכות המשטרה והמשפט, שני גופים שעומדים דרך קבע בראש סדר היום של הקהל הישראלי, ומעניק תחושה של "וואלה, כולם פה מטומטמים וחסרי מושג" שעוברת לא אחת בראשו של האזרח.
בעולם שבו אכן קיימת החובה לתת ציון, הייתי אומר ש"עין תחת שן" לא עובר, גם בגלל הציפייה שנוצרה לאחר קריאת הספר הקודם, וגם משום שהוא לא מספיק נוקב. עם זאת, כן ניתן למצוא בו מספר נקודות מעניינות, ומפעם לפעם גם לייצר חיוך בזווית הפה. בהתחשב בכך שקריאתו אורכת שעה בלבד, כדאי לחובבי הז'אנר להעיף מבט. כל השאר יכולים פשוט לדלג לספר הבא.
"עין תחת שן" / ריקרדו סטרפאסה. מספרדית: רינת שניידובר. הוצאת תשע נשמות, 75 עמודים.