חנית קיקוס, נערה בת 17 מאופקים, עלתה על טרמפ בדרך לבאר שבע לפני 28 שנה. היא לא חזרה הביתה, ואיש לא מוצא אותה. נעלמה. זאת פרשה שהבהילה את כל מי שגדל כאן בשנות ה-90, לפני שמצלמות תנועה, איכוני טלפונים סלולריים ובדיקות דנ"א מודרניות יכלו לספק הסברים. האימה הייתה מוחלטת.
כמה ימים אחרי ההיעלמות עצרה המשטרה את סולימאן אבו אל-עביד, בדואי שעבד באתר בנייה באזור, המאובחן כסובל מפיגור, כחשוד ברצח ובאונס של קיקוס - הגם שאז בעצם לא נמצאה גופה, וזו התגלתה רק שנתיים אחר כך. אל-עביד הודה בחקירה - ואחר כך התעקש על חפותו, במה שהפך לסאגה משפטית ארוכת שנים, עם עוד ערעור ועוד אחד, כשלאורך השנים עלו עוד ועוד ספקות בנוגע לאשמתו ואפילו משפחת קיקוס פקפקה בהרשעה. אל-עביד שוחרר לבסוף בשנה שעברה, אחרי 27 שנים בכלא. עד כאן העובדות.
הבמאית הוותיקה ג'ולי שלז (שמוכרת גם בזכות סרטיה העלילתיים, בראשם "עפולה אקספרס") חזרה עכשיו לפרשה הזאת, ולא בפעם הראשונה. היא צילמה שם בתחילת שנות ה-90, ואף צילמה בעבר פרק לתכנית "עובדה" שעסק בסיפור. "למה אמרתי אני", שעלה לאחרונה ביס דוקו, מביט ממרחק הזמן והאמוציות על הפצע הזה, בוחן בזכוכית מגדלת את ההליך הפלילי שעבר על אל-עביד - חקירתו והרשעתו - ותוהה יחד עם חוקריו, שופטיו, פרקליטיו, בני משפחתו וגם הוריה של קיקוס על מה שהתרחש שם.
המורשת הבעייתית של "צל של אמת" גרמה לכך שיש לקחת בעירבון מוגבל יצירות פשע אמיתי, אבל בכל הזהירות הנדרשת צריך לומר ש"למה אמרתי אני" הוא סרט אפקטיבי, מצוין ומשכנע. צעד אחרי צעד, הרשומון של שלז מציג את תמלולי ההודאה, סרטוני השחזור, האבחונים והעדויות סביב, בוחן אותם, וללא יומרה להכריע מה אכן התרחש, או לרמוז להכללות רחבות יותר בכל נושא שהוא - הסרט מראה כמה פגמים נפלו לכאורה לאורך ההליך הפלילי הספציפי הזה.
מהגופה שנמצאה לבסוף הרחק מהמקום שבו כביכול אל-עביד הודה שהשאיר אותה, דרך העובדה שלא פגש עורך דין במהלך החקירה הראשונית, העובדה שלא ידע לתאר בכלל איך היא נראתה, אי-ההקלטה של חקירות מרכזיות ועוד. לא צריך להיות מומחה למשפט פלילי כדי להרים גבה מול היהירות והביטחון העצמי המופרז של המערכת מול סימני השאלה האלה. גיבור הסרט, אל עביד עצמו, מתראיין אחרון ומסביר מה גרם לו להודות במה שלטענתו לא ביצע.
בתחילת הסרט נראית קיקוס בסרטון ביתי מתוך חגיגה משפחתית, כשהיא צבועה בשחור לבן בעוד הכל מסביבה צבעוני. זה רגע נוגע ללב מבחינה קולנועית בסרט שרובו בנוי מראשים מדברים, וחבל שאין עוד כמוהו. כמו יצירות פשע אמיתי אחרות - וזה אחד הפספוסים העיקריים של "למה אמרתי אני" - קורבן הפשע כמעט שאינו נוכח בסרט, כשכל תשומת הלב מוקדשת לחקירה ולנחקר. מי הייתה חנית קיקוס? איזה מין נערה? מה אהבה ומה חלמה לעשות? אלה לא שאלות זניחות בהכרח לעומת הדרמה הפלילית. כך או כך, למרבה הצער, גם אחרי הסרט הזה, אנחנו עדיין לא יודעים מה באמת קרה לה, וספק אם אי פעם נדע.