בלב אמסטרדם, ברחוב פלנטאז'ה מידנלאן, שוכן התיאטרון ההולנדי. מאז בנייתו ב-1892 שימש המבנה במשך 50 שנה למה שמשמשים מבנים מסוגו - העלאת הצגות ומחזות. ב-1942 הפך בעל כורחו המקדש התרבותי הזה לאחד המונומנטים הקשים והאפלים בהיסטוריה של המדינה - הוא היה המתקן המרכזי לריכוז יהודים ושליחתם למחנות מעבר. 60 אלף איש עברו בהולנדסה סכאובורך, ואם זה נשמע כמו מספר קטן יחסית, הרי שמדובר בכמחצית מהאוכלוסייה היהודית במדינה באותה תקופה. למעלה מ-100 אלף יהודים הולנדים, כ-75 אחוזים מכלל אוכלוסייתם, נספו בשואה. לתיאטרון היה חלק גדול בכך.
סכאובורך הוא לוקיישן המפתח ברומן "נערה במעיל כחול" שכתבה מוניקה הסה. השנה היא 1943. הנקה, נערה הולנדית נוצרייה, עדיין מבכה את מותו הטרי של חברה בס, שנפל בקרב על הגנת המולדת. כסוחרת בשוק השחור בתקופה של מחסור כבד, פונה אליה אחת הלקוחות, גברת יאנסן, ומבקשת שתאתר עבורה נערה יהודייה שהסתירה ונעלמה. הנקה מהססת לקחת על עצמה את המשימה, אבל מפגש עם דמות מהעבר משנה את התמונה ומכניס אותה למערבולת פתלתלה ומרתקת.
הסה, עיתונאית אמריקאית, החליטה לכתוב לאחר תחקיר מעמיק רומן מתח היסטורי שחל דווקא בהולנד. הרווח מחוויית היצירה הוא לא רק שלה, אלא גם שלנו. הסיפור שטוותה בדיוני אמנם, אבל עם קו עלילה אמין, דמויות עמוקות, טוויסטים מפתיעים והרבה תובנות. הסה אולי לא מותירה את ההשפעה של סופרי זמן אמת כמו הנס פלאדה או גינתר גראס, אבל האמינות נמצאת שם ועמה גם ההזדהות, לא רק עם הנקה אלא עם כל הסיטואציה ההולנדית, שפנים רבות ממנה פחות מוכרות.
כך יוצא ש"נערה במעיל כחול" הוא פשוט ספר טוב. על אף שלא הייתה שם בעצמה בזמן אמת, הסה מצליחה לשרטט את התחושות ואת הביקורת של חלק מההולנדים כלפי עצמם. "אחרי המלחמה אנשים ייזכרו כיצד מרדו בנאצים באומץ, ואיש לא ירצה לזכור שה'מרד' הגדול ביותר שלהם היה ענידת פרחי ציפורן לכבוד משפחת המלוכה הגולה. או שאולי אנשים ידברו גרמנית, כי הגרמנים ינצחו", מתארת הנקה בשלווה מהולה בבוז את הלך הרוח במדינה. מצד שני, גם לה קשה להאשים אותם. על בסיס ניסיונם במלחמת העולם הראשונה, הם היו משוכנעים בכך שיצליחו להישאר מדינה ניטרלית גם הפעם.
הנקה מתוודעת לתיאטרון בשלב די מוקדם. "זה מגעיל, איך שהגרמנים לוקחים לנו דברים יפים ומרעילים אותם", היא מספרת בלי להכיר באמת את גודל הזוועה. רק לאחר מכן היא נכנסת פנימה ומביעה היטב את הדיסוננס: "הריח מכה בי ראשון. זיעה, ושתן וצואה וצחנה בלתי מוגדרת אחרת... מה קרה לתיאטרון הזה? המושבים נעקרו מהרצפה והם מוטלים בערימות... האולם חשוך, למעט נורות חירום מבהיקות כמו עיניים אדומות לאורך קירות התיאטרון... החום בלתי נסבל". בתמימות מעשית שהייתה מאפיינת כל אחד מאיתנו היא אומרת לאחת הדמויות "לא ציפיתי שזה יהיה ככה", ונענית: "איך ציפית שזה יהיה? מלון? בית תה? המוני אנשים מוחזקים כאן ימים על גבי ימים כמעט בלי שירותים תקינים. חשבת שכמה שחקנים ייצאו אל הבמה ויציגו מופע פנטומימה?"
חשיבתה הפשטנית של הנקה אינה מייחדת רק אותה. דרך הדיסוננס בין מה שמייצג מבנה תרבותי נקי כל כך לבין הריקבון שהוא מכיל באמת, מתבטא הלך הרוח של העם ההולנדי, שרבים ממנו טענו גם לאחר המלחמה שלא ידעו על הפשיעה הנאצית ומחנות ההשמדה. עם זאת, הסה הייתה הגונה דיה לתת ביטוי גם לאלה שכן ידעו וכן עשו. 5,778 הולנדים רשומים ביד ושם כחסידי אומות העולם, המספר השני בגודלו אחרי פולין. המחברת מתארת גם את הדמויות הללו, חלקן לא צפויות לחלוטין, ובאופן כללי מציגה תמונה מקיפה ויפה לכיעורה של אמסטרדם במהלך המלחמה.
שימוש בהגדרה "מסמך מטלטל" מעט מוגזם לטעמי במקרה הזה, אבל זהו עדיין ספר מצוין וחשוב. לי הוא הזכיר את "עיר של נשים" המעולה שכתב דיוויד גילהם ב-2012. גם הרומן הזה מתרחש ב-1943, במרכזו עומדת אישה והוא מעניק סיור מסוג אחר בעיר גדולה, במקרה הזה ברלין. "נערה במעיל כחול" מצליח להכניס אותנו לקרביה של אמסטרדם, להציג את הפנים הרבות והאפלות שבין תעלותיה וליצור חוויית קריאה מהנה עם טונות של חומר למחשבה.
"נערה במעיל כחול" / מוניקה הסה. מאנגלית: גרשון גירון. פן-ידיעות ספרים, 287 עמודים.