בריאיון לעיתון "הארץ" ביוני האחרון, סיפר במאי הקולנוע איתן פוקס לגילי איזיקוביץ שהוא עובד על סדרה חדשה שתעסוק בתופעת ה-MeToo. "יש שם ניסיון להבין איך המקרבן הופך לכזה, כי לא רק האינדיבידואל הוא שאשם. זאת קהילה, תרבות ומקום. יש מקרים שבהם כולם יודעים ולא עשו כלום, אולי איפשרו את זה, אולי אפילו במידה מסוימת עודדו את זה". בהתייחסו לקהילה הגאה, אמר פוקס, בן זוגו של גל אוחובסקי מזה למעלה מ-30 שנה כי "אני יודע שבקהילה יש משהו, הגבולות יותר פרוצים ועל כאלה דברים אנשים לא נותנים דין וחשבון. זה לא לגיטימי. זה נושא שחייב להיות מדובר ומטופל. קהילות וחברות שלא מתמודדות עם שאלות כאלו, דינן לייצר טרגדיות".
טרגדיה מהסוג הזה הוצגה לראווה אמש במהדורת החדשות המרכזית של כאן 11. בתחקיר מצוין של מיכל רבינוביץ', הוצגו שתי טענות על תקיפות מיניות לכאורה של גל אוחובסקי בגברים צעירים. לפי הפרסום, אירוע אחד החל כמפגש מיני בהסכמה והידרדר לאלימות, והשני התחיל בכלל כפגישת עבודה ונגמר בפורקן מיני לצד אחד, וטראומה לצד האחר.
השימוש בתחקיר במושגים כמו "כפה את עצמו", "תקיפה" או "פגיעה מינית" הוא טכני לחלוטין. במידה שהקורבנות בתחקיר היו נשים, המילה הנכונה לתיאור המעשים הייתה "ניסיון אונס", אך המשפט הישראלי לא מכיר באפשרות של אינוס גבר. זה כמובן לא מקל מחומרת המעשים, להפך. זו תזכורת לכך שגם גברים יכולים להיפגע מינית. "ניסיתי להדוף אותו. הוא כפה את עצמו עליי למרות התנגדותי, עד שגמר", סיפר ב' בתחקיר, וקשה להאמין שהמשטרה יכולה להתעלם מעדות כזאת לפשע פלילי חמור.
עצירה חשובה לגילוי נאות: ערכתי במשך מספר שנים את טוריו האישיים של גל אוחובסקי. על דבר אחד אני מוכן להעיד לטובתו: האיש מבין בתקשורת. אוחובסקי יודע בדיוק מה יקרה לו בימים הקרובים. הוא גם יודע איך להתמודד עם זה. כמה שעות לפני שידור התחקיר פרסם דוד ורטהיים, עורך וואלה! ברנז'ה, כי אוחובסקי שכר את שירותיו של יועץ התקשורת רונן צור. סביר שבציבור מכירים את צור יותר מעבודתו עם פוליטיקאים כמו מרב מיכאלי ובני גנץ, אך בעבר הוא גם ייצג את מלכה לייפר ומשה קצב. את העבודה (המוצלחת) של צור אפשר היה לראות כבר עם ההודעה של אוחובסקי, דקות לפני הפרסום, על פרישה מנשיאות ארגון איגי לנוער גאה.
מצד שני, מעניין היה לשמוע מה דעתו של אוחובסקי הפובליציסט האמיץ על תגובתו של אוחובסקי מושא הסיקור. כן, הוא "התנצל", אך לא לפני שבחר להשמיץ את המתלונן הראשון, ולתקוף את התאגיד על האתיקה שלהם. רבינוביץ' בחרה להשמיט את הקטע הבעייתי מההתנצלות בטענה כי מדובר בעניין דיבתי ולא רלוונטי. לא בטוח שזו הייתה ההחלטה הנכונה עריכתית, שכן התגובה המלאה של אוחובסקי מציגה את פניו האמיתיות בצורה הרבה יותר ברורה, לטוב ובעיקר לרע.
ובכל מקרה, התחקיר של מיכל רבינוביץ' הציג בית ספר לעיתונאות חוקרת. בשיתוף פעולה עם עומרי פיינשטיין, מייסד עמוד "תורנו" באינסטגרם, הטענות הקשות הובאו במילותיהם של הקורבנות עצמם. בנוסף, עדותו של המתלונן הראשון זכתה לחיזוק על ידי חבר ששיתף כי שמע על המקרה בזמן אמת. לא פחות חשוב, רבינוביץ' הצליחה לשזור ברגישות ועדינות את הסיפור בלי לפגוע בקהילה שלמה. נראה שכל משפט נוסח בקפידה כדי להימנע מהאשמת קורבן והעברת האחריות למה שאיתן פוקס כינה "הגבולות הפרוצים" של הקהילה הגאה.
בבחירה חכמה וראויה, בחרה רבינוביץ' לתת משקל רב לפחד של הקורבנות, שחוששים לפגוע בקהילה כולה. זה הזכיר לי טור ישן שערכתי מאת הכותב גל אוחובסקי, שסיפר על הרגשות שלו כלפי חתונה של זוג הומואים שבחר ביואב אליאסי ("הצל") לערוך את טקס החופה. "זה כמובן מצער אותי, אבל באופן משונה, גם קצת משמח. זה מגעיל, אבל גם נחמד", הסביר אוחובסקי והדגיש כי מדובר במחיר הנורמליות: "כמו שטענתי תמיד, חלק מהשוויון כולל גם את הזכות להיות חלק מהמיינסטרים הישראלי, כולל הכל".
במידה מסוימת, פרסום התחקיר בעניינו הגשים את החלום של אוחובסקי עבור הקהילה הגאה. התחקיר הזה נתן אגרוף כואב הישר לבטן הרכה של הקהילה, אבל היא לא תקרוס ממנו. להפך. זה הרגע שבו חברי קהילת הלהטב"ק יכולים להרגיש חלק מ"הנורמליות הישראלית" מספיק בשביל להתלונן על אדם חזק שפגע בהם, לכאורה, בלי לחשוש מחוסנה של הקהילה.
זו הזדמנות לפתוח את תיבת הפנדורה שכוללת לא מעט נורמות פוגעניות שמושתקות בגלל סולידריות קהילתית. איך אמר איתן פוקס? "זה נושא שחייב להיות מדובר ומטופל". אז כן, הגיע הזמן להודות שיש טורפים מיניים בתוך הקהילה, יש נערים ונערות שלא יודעים איך לעמוד מולם, ויש לא מעט טראומות שלא מדווחות לא בגלל שהן "בתחום האפור" אלא כי זה פשוט לא PC. הגיע הזמן לשים לזה סוף. שוויון זה לא רק הזכות להתחתן או לתרום דם, אלא גם הזכות לצעוק כשפוגעים בך - ולדרוש צדק. אם זה יקרה, אז באופן אירוני, התחקיר על אוחובסקי יכול להפוך לתרומה הכי גדולה שלו לקהילה הגאה.