"עלומים" היא אחת המילים הכי יפות בעברית. מילה שמגלמת בה גם את שנות הנעורים וגם את החמקמקות הבלתי נמנעת שלהם. במקרה של הסדרה באותו שם, נוסף לה כמובן ממד נוסף. באחד הפרקים של העונה הראשונה, שהסתיימה הערב (שני) בכאן 11, צפתה אחת הדמויות בנאום של ראש הממשלה לשעבר נתניהו על ההשקעה בפריפריה. הסאבטקסט לא יכול להיות גלוי יותר. גיבורי "עלומים" הם בני נוער עבריינים משכונת מצוקה בבית שמש, כאלה שהעוני, המשפחה והסביבה דוחקים אותם אל כיוון אחד בלבד. נערים שבשל היעדר תקציבים נוטים להישמט וליפול בין הסדקים של המערכת שאמורה לטפל בהם.
לאורך כל העונה ראינו את גאולה (רוית יעקב), מנהלת התיכון שאליו הם מחויבים להגיע בצו בית משפט, מנסה להשיג תקציב מראש העיר. באופן אירוני, כדי להוכיח את הנחיצות של בית הספר לשיקום "התלמידים" - אם בכלל אפשר לקרוא להם כך - על גאולה להסתיר את העברות החמורות שכמה מהם, בראשם מנחם, מבצעים בשטח המקום.
מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר
הכריזמה הטבעית של אופק פסח, המגלם את מנחם, מסבירה במידת מה את הסיבה לכך ששאר חבריו חגים סביבו. נדמה כי מעבר לכך החיבור שלהם אליו נובע במידה שווה משותפות גורל ומהאימה שהוא משרה עליהם. אלא שמוכרחים להודות שלאורך תשעת פרקיה, "עלומים" לא באמת הצליחה לשכנע בקשר הזה. ליתר דיוק, הסדרה לא הבהירה איך זה שמנחם מתעלל בקביעות באחרים, מאיים עליהם ועל משפחתם ("מי האח שאתה הכי אוהב?", הוא שואל את ינון מפורשות), שולט בהם, ודבר מכל זה לא יוצר ביניהם ריחוק, לא כל שכן גורם להם להתאגד נגדו.
אושר (אמיר טסלר) היה היחיד שבאמת התקומם כשהלם בראשו של מנחם עם כדור באולינג, אבל האירוע הנקודתי הזה חידד את הבעיה, כי אחריו אושר נאלץ להתרפס בפני מנחם, להיעתר בלי קרב לאיומים שלו על חייו, לסכן את החלום שלו על מחיקת תיקים שיאפשר לו להתגייס לצבא. כבר ראינו שהוא מסוגל לעמוד מול מנחם, ובכל זאת לא הוסיף לעשות את זה.
אלה לא התרחשויות בלתי מתקבלות על הדעת, אך נדרשת עבורם טוויה עדינה שלא באמת מגיעה כאן. אולי כי עדינות היא לא הצד החזק של "עלומים" - לא פעם היא משורטטת באותה גסות שבה הנערים עצמם נוהגים. זה כך כבר מנקודת המוצא שלה, שבמידה רבה מאפיינת את כל מה שבא אחריה. הניסיון להאשים דווקא את וואסה (יניב אלמנך) באונס שלא ביצע, נראה מלאכותי, צפוי ודידקטי. כלי תסריטאי שאמור להוביל אל X, Y ו-Z, ועושה זאת בבוטות ועם אפס ניואנסים.
"עלומים" סובלת מלא מעט בעיות - מהלכים מופרכים, שגיאות המשכיות מרושלות, בחירות תסריטאיות תמוהות וכיו"ב. עצם התיכון המוזר הזה שמאכלס בו רק שמונה תלמידים, מקנה לכל ארשת סוריאליסטית שחותרת תחת הניסיון של הסדרה להקנות אמינות. ואחרי כל זה, דמותו של אבנר (יניב ביטון) היא נקודת התורפה הגדולה ביותר של הסדרה. דמות ריקה ודלה, שהיא - ותכל'ס כל הסצנות בתחנת המשטרה - כמו נוצרו על ידי מחולל קלישאות ששכב במחסן מאז הניינטיז. אפילו מותו של וואסה לא משנה באבנר דבר - הסיבה היחידה לרגשות האשם שלו ולנסיונותיו לתקן את העוול בדיעבד, היא התגובה של רעייתו נעמי (שני כהן), שהמוות של תלמידה מרחיק אותה מבעלה. בשום שלב הוא לא עושה רושם של אדם אמיתי.
בסדרה שלכאורה חורתת על דגלה אותנטיות, המעידות האלה מונעות מ"עלומים" להיות גדולה באמת. ולמרות כל זה, יש סיבה טובה לכך שהפכה ללהיט מדובר לאורך ארבעת השבועות שבהם שודרה. כמו "בני אור" לפניה, "עלומים" מפנה זרקור אל המתרחש בחצרות האחוריות של ישראל, המקומות שקל יותר להסיט מהם את המבט, ובמקביל מפנה אצבע מאשימה אל אלה שמפקירים אותם שם. הדרמה היא כזו שמצד אחד קשה להסתכל עליה ומצד שני קשה להתיק ממנה את המבט. וכמו "בני אור", גם "עלומים" מציבה במרכזה בבני נוער שכוחים בפריפריה, כאלה שהעתיד שלהם הוא קיר בטון ענק וכמעט בלתי ניתן לצליחה (יש המון דמיון בין שתי הסדרות, כולל בצמד הנערים הגיבורים, אבל למען הסר ספק - "עלומים" כבר הייתה בשלבי הפקה מתקדמים עוד לפני ש"בני אור" עלתה לשידור).
המשחק של כל הצעירים פשוט נפלא, בראשם אופק פסח שמפליא לשחק את מנחם, דמות מורכבת ומרובדת שאין בה שום דבר מנחם; בן סולטן, שזמן המסך שלו בתפקיד ינון לא מאוד גדול ובכל זאת מביע בשקט המון רגש; ואמיר טסלר, שכמו אור הבוקע מבעד לחרכים, מפגין בקביעות את הנשמה של אושר מתחת לשריון הקשיחות שנאלץ לסגל לעצמו.
אושר לבדו הוא כנראה המרכיב החזק ביותר של הסדרה, מועך את הלב ברצון הנואש שלו להשתחרר מהכבלים שמונעים ממנו לנסוק. "עלומים" אוהבת להראות אותו מבעד לסורגי חצר בית הספר, להמחיש את הכלא החונק שהם חייו, נער שגם בבית אין לו בית, ושהאנשים הכי קרובים אליו הם הטבעות בשלשלאותיו.
שימו לב, מכאן והלאה ספוילרים לפרק האחרון:
הגדולה שבהן היא כמובן מנחם. הפיצוץ המדמם ביניהם היה חייב להגיע בשיאה של העונה, רק לא ידוע לאיזה מהכיוונים. ברגע שמנחם נתן לאושר את האקדח כדי שיהרוג את חוסאם, היה ברור לאן זה ילך. אושר באותה מידה יכול היה לומר לחוסאם איפה למצוא את מנחם, לתת לו לעשות את העבודה המלוכלכת במקום להשתמש בנעליו כדי להפליל אותו. לחילופין היה יכול להסגיר אותו לאבנר. אבל לא. אושר צריך לטפל בו באופן אישי, אחת ולתמיד.
הירייה אמנם פגעה בבטן ולא באמת ראינו את מנחם נופח את נשמתו (מצד אחד הוא האנטגוניסט שהיא חייב למות מזמן, מצד שני קשה לראות עונה נוספת בלעדיו), אך עצם המעשה הזה הוא קו פרשת מים בין שני החברים לשעבר, וגם המעשה החמור ביותר שראינו את אושר עושה. בהתחשב בכך שאושר מקווה להתגייס לצה"ל כדי לפתוח דף חדש, ייתכן בהחלט שהוא רק פגם לעצמו במאמצים. כך או כך, בשונה מאבנר, נקווה שבעונה השנייה נראה את המצפון שלו נוקף.