חודש אחרי שלהקת אבבא נכנסה לטופ טן בבריטניה, הצליח אלטון ג'ון - מוזיקאי שהקריירה שלו החלה די במקביל לזאת של השבדים - להאפיל על ההישג שלהם. הסינגל של ג'ון, "Cold Heart", טיפס למקום הראשון במצעד, הישג יוצא דופן לזמר בן 74.
בניגוד לאבבא, ג'ון הזדקק להמון גימיקים כדי לחזור לזירה המרכזית. כך, הסינגל הזה הוא מחרוזת של ארבעה להיטי עבר שלו, שהפכו לדואט עם דואה ליפה והכול בהפקה של ההרכב האלקטרוני האוסטרלי Pnau. התמהיל המעניין הזה של ג'ון, ליפה ו-Pnau הוא חלק מפרויקט יותר גדול שהפך לאלבום בשם "The Lockdown Sessions", ובעברית - הסשנים של הסגר. האלבום מכיל שיתופי פעולה של ג'ון עם זמרים אחרים, כשכל אחד הקליט את חלקו בבית. סוג של פגישת זום באלבום.
מיטב הכישרונות גויסו לצורך הפרויקט הזה. מיילי סיירוס, ליל נאס אקס, אדי ודר, סטיבי וונדר, סטיבי ניקס. אלא שהתוצאה לא לגמרי זורמת. יש מקרים שזה מצליח, כמו ב"Cold Heart" או בחידוש לפט שופ בויז, אבל במקרים אחרים, השילובים האלו נשמעים דבוקים ולא קשורים. את הקטע "Always Love You", לדוגמה, אלטון פותח עם הפסנתר שכה מאפיין אותו, ונשמע לפרקים כמו "Piano Man" הקלאסי. אלטון מזמר בתשוקה שוב ושוב "I will always love you", כשפתאום נכנסים ביטים של אר אנד בי והראפר Young Thug מתחיל לרפרפ רפש כמו "Fucked this bitch inside the tella". זה צורם ולא קשור בצורה מביכה.
למרות ההייפ, "The Lockdown Session" הוא אכזבה. אלטון יכול היה לעשות כאן הרבה יותר ולהביא את פסקול התקופה. כגבר בשנות השבעים שלו, ג'ון נמצא בראש קבוצת הסיכון מקורונה. שלא לדבר על זה שהוא בריטי, מקום שבו הווירוס מסרב לדעוך. על עטיפת האלבום ג'ון אמנם מצטלם עם מסכה ראוותנית, אבל בתוכן עצמו אנחנו לא מקבלים שום דבר שמדבר על מה שג'ון וגברים כמוהו עברו בשנתיים האחרונות. פספוס.
מי שהודח על ידי אלטון מהמקום הראשון הוא מי שהוגדר בעבר כאלטון החדש, אד שירן. השניים צפויים לחזור לפסגה ביחד בסוף השנה עם דואט שהם מקליטים לכבוד הכריסמס. עד שזה יקרה, גם שירן נהנה מהוצאת אלבום חדש.
עבר בדיוק עשור מאז ששירן פרץ לחיינו, עשור שבו הוא הצליח להפוך לזמר הגדול בעולם. כן, כן, הסטטיסטיקה לא משקרת. שירן הוא האמן המוזרם ביותר בעשור האחרון ומי שאחראי לסיבוב ההופעות הכי רווחי בהיסטוריה.
הדמות של שירן מתעתעת. אנגלי ג'ינג'י חיוור עם משקפיים, שיער לא מסודר, גוף ממוצע, שמגיע מהפריפריה. בחור רגיל שיושב היום על המשבצת שאיישו בעבר דמויות גדולות מהחיים כמו אלביס פרסלי ומייקל ג'קסון. אבל זאת רק החיצוניות. מאחוריה נמצא גאון מוזיקלי שפיצח את השיטה. המוזיקה של שירן מצליחה לשלב בצורה מדויקת בין פופ, רוק, פולק, דאנס ואר-אנד-בי. השילוב הזה כל-כך עמוק, שכל פעם ששירן מוציא שיר חדש, האלגוריתם של האפליקציות השונות מרים דגל לבן.
שירן חזר כאמור בשבוע שעבר עם אלבום חדש, רביעי בסדרת סימני החשבון שלו. הראשון, "+" יצא ב-2011, "x" ב-2014, "÷" ב-2017 ועכשיו מגיעה התוצאה, עם "=". שירן כבר לא ילד. הוא בן 30 ובשנה האחרונה הפך לאב לליירה אנטרקטיקה, אותה הוא הביא עם אשתו צ'רי, חברתו מימי התיכון. למרות שנראה שעברה על שירן שנה שהיא לא מאוד רוקנרול, לצאת האלבום קדמו שני סינגלים שהיו לא פחות מפצצות פופ סקסיות. הראשון, "Bad Habits", היה להיט מקפיץ, ולרגעים שירן נשמע בו קצת כמו ג'ימי סמרוויל האגדי. השיר הפך ללהיט עצום, וגם הסינגל שיצא לאחר מכן - "Shivers".
הסינגלים האלו העבירו תחושה ששירן התמסחר, אפילו יותר ממה שהתרגלנו. אם בעבר ללהיטיו עוד היה טאץ' איכותי ואישי, השירים האלו נשמעו שייכים במאה אחוז לעולם הפופ המסחרי. לעיתים אני מתקשה לזהות מי זה ג'סטין ביבר, מי זה שון מנדז ומי זה אד שירן מרוב שלהיטיהם דומים.
למרות הרושם הפופי שהתקבל מ"Bad Habits" ו-"Shivers", האלבום של שירן מתחיל בצורה שונה לחלוטין. הקטע הפותח, "Tides" מושפע מקטעי האינדי-גיטרות הבריטיים של הניינטיז, כנראה כחלק מהקאמבק הנוכחי של הרוקנרול. כש"Tides" מתחלף ב"Shivers" כקטע השני, המאזין מתבלבל. לאן שירן לוקח אותנו? המשך האלבום לא נותן תשובה חד משמעית. יש כאן שירים בכל מיני סגנונות. בשני קטעים שירן מנסה לעשות דה וויקנד במחוות לפופ של האייטיז ("Overpass Graffiti" ו"Stop the Rain" המעולים). בקטעים אחרים הוא חוזר לשירי פולק-פופ. אלו מגיעים זה אחרי זה בלב האלבום, אז אנחנו מקבלים את "Leave Your Life", "Collide" המצוין, "2step" ו"Stop the Rain".
בשאר הקטעים, שירן מנסה להיות יותר מינורי ולחזור לתחילת הדרך, אז הוא הוציא את בלדות הפופ-רוק הכובשות שלו. בקטע השלישי באלבום, "First Times" אנחנו מקבלים את שירן עם הגיטרה האקוסטית בלבד, סוג של משתאה לנוכח ההצלחה האדירה שלו, מנסה אפילו לגמד אותה. "חשבתי שזה יהיה שונה לנגן באצטדיון וומבלי מול 80 אלף איש ששרים איתי", הוא שר, "זה מה שרדפתי אחריו, זה היה החלום". בהמשך השיר, חושף שירן שההצלחה שלו היא חסרת משמעות. "ההישג הכי גדול שלי", הוא שר בצניעות, "זה ארבע מילים שאמרתי כשכרעתי ברך".
הכנות הזאת, היכולת לדבר על עצמו בצורה אמינה בשירים, הופכת את שירן ליותר גדול מכולם. החיים שהוא מתאר הם קלישאות, אבל הם חיים אמיתיים. ב-"Collide", לדוגמה, הוא שר בהתרגשות על החופשה הזוגית באיטליה וזאת נשמעת חוויה מציאותית, כזאת שכל אחד יכול להזדהות איתה. האלמנטים היומיומיים האלו חוזרים שוב ושוב בשירים של שירן וכך כנראה הוא זוכה בכבוד בתואר הזמר הגדול ביותר בעולם.
הקטע הסוגר של האלבום, "Be Right Now", הוא ההתייחסות להורות החדשה שלו. "אני לא רוצה להפסיד דבר", הוא שר שוב ושוב. בחשיפה הזאת שירן מוכיח שלמרות הפרסום והתהילה, כולנו אותו דבר והדבר הכי חשוב לנו זה הילדים והמשפחה. כמובן שכל זה מבלבל. ב"Shivers" שירן יכול לתאר סוג של פלרטוט או סטוץ וקטע אחרי זה ב"First Times" לתאר עד כמה הזוגיות שלו עם אשתו ענקית. הפער הזה נוצר מסיבות מסחריות. שירן יכול ליצור שירים כנים ומרגשים ובמקביל ליצור מגה להיטי פופ רדודים. בעייתי, אבל מכיוון שזה עובד לו, קשה להתווכח עם זה.