ישראל אוהבת להתגאות בגל גדות ובכך שלמרות גודלה היא מצליחה להיות חממה של כוכבות בינלאומיות, אבל יש אפילו מדינות קטנות יותר שמשכילות לעשות זאת - לוקסמבורג למשל. המדינה המרכז-אירופאית הקטנטנה לא ידועה בשל האיכויות הקולנועיות שלה, אבל הוציאה מתוכה את ויקי קרייפס, שהפכה בשנים האחרונות לאחת השחקניות העסוקות בתעשייה.
עד שלהי העשור הקודם, קרייפס היתה שחקנית עסוקה אך אלמונית שהופיעה בעיקר בסרטים דוברי גרמנית, אך אז ליהק אותה פול תומס אנדרסון לתפקיד הראשי ב"חוטים נסתרים" המהולל פרי עטו, וכמאמר הקלישאה - היא הפכת לכוכבת בין לילה.
רק בשנתיים האחרונות, הספיקה קרייפס להצטלם לתריסר סרטים. ראינו אותה ב"זמן" של מ.נייט שאמלאן ובמותחן "בקט" בנטפליקס, ובקרוב נראה אותה גם בגרסה חדשה של "שלושת המוסקטרים", בסרט על התקופה האירופאית של הזמר האמריקאי מרווין גיי, בסרט שואה של ברי לווינסון בו משתתפת גם דר זוזובסקי ועוד. נוסף לכך, בפסטיבל קאן האחרון הוקרנו לא פחות משני סרטים בכיכובה: "אחוז בי חזק", שהוקרן אצלנו בפסטיבל ירושלים הקיץ ולא יופץ כאן מסחרית; ו"האי של ברגמן", שערך את בכורתו המקומית באותו פסטיבל ירושלמי, והיום (חמישי) עולה בהפצה מסחרית רחבה ברחבי הארץ.
זהו סרטה דובר האנגלית הראשון של מיה הנסן-לאב הדנית-צרפתייה, אחת הבמאיות הנפלאות בדורנו, מי שחתומה למשל על יצירות מופת כמו "עדן". היא ביססה אותו על חוויותיה האישיות ועל הזוגיות שלה עם אוליביה אסיאס, במאי צרפתי נפלא בעצמו. האי בשמו הוא נקרא הוא האי שוודי פארו (לא לבלבל עם איי פארו המוכרים לחובבי הכדורגל), בו הסתגר אינגמר ברגמן כדי לכתוב כמה מן הקלאסיקות הגדולות בתולדות הקולנוע. המקום בו פעל הפך לאחר מותו למעין מקדש לזכרו ולשימור המורשת שלו. יוצרים ויוצרות עולים אליו לרגל, למצוא השראה ולכתוב, וכך עושה גם הבמאית שעומדת במרכז הסרט, אותה מגלמת קרייפס.
גיבורת "האי של ברגמן" מגיעה למקום עם בן זוגה, בגילומו של טים רות', שהוא במאי מנוסה ומוכר הרבה יותר ממנה, ועם הזמן הכל מתחיל להתערבב: הקריירה שלה והקריירה שלו; התסריט שהיא כותבת והמציאות שהם עוברים יחדיו; הזוגיות שלהם והיחסים עם האקס המיתולוגי שלה, וכל העת, הרוח של המאסטר השוודי המנוח מרחפת מעליהם ומעל שאר הנוכחים והנוכחות באי.
פגשתי את קרייפס לאחר בכורת הסרט בקאן. בניגוד מוחלט להמולה הסואנת של הפסטיבל, ושל עולמנו בכלל, היא מדברת בשקט, ואף פעם לא מרימה את הקול, אפילו לא קצת. "אני חושבת שהסיבה לכך היא שאני לא מדברת במילים", אומרת לי השחקנית כשאני שואל אותה על כך, ואז מצביעה על הלב שלה ועל העיניים שלה ומוסיפה - "אני מדברת עם הגוף. הקול שלי הוא רק אחת משלוש דרכים שאני משתמשת בהן כדי לתקשר, ולכן לא בוער לי להרים אותו. השאלה שלך הזכירה לי את ימי בבית הספר למשחק. ביקשו ממני שאדבר בקול דרמטי יותר ואמרו שהוא רך מדי, אבל סירבתי להתייחס לקול שלי בתור כלי נגינה. סירבתי להשחיז ולהעצים אותו".
את התפקיד הראשי בסרט היתה אמור לגלם גרטה גרוויג. לאחר שזה לא הסתייע ונפתחה ההזדמנות, קרייפס הסתערה עליה בשתי ידיים. "כשהייתי בבית הספר למשחק, ראיתי את הסרט הראשון של מיה, 'All is Forgiven'. הייתי צעירה, וזו היתה הפעם הראשונה שראיתי סרט ויכולתי להבחין ביד מכוונת מאחורי המצלמה" היא מסבירה את ההתלהבות. "אחר כך הלכתי לבדוק למי היד הזו שייכת, וגיליתי שהתשובה היא אישה צעירה כמוני. הרגשתי שיש בינינו קשר אינטואיטיבי וישיר, כאילו שמיה מושיטה אליי את ידה".
"הגיבורה ב'אי של ברגמן' היא אולי אלטר-אגו של מיה, אבל היא גם מאוד דומה לי. גם אני אימא צעירה שכל הזמן שואלת את עצמה שאלות לגבי התפקיד והתפקוד שלי כאימא, גם אני כל הזמן תוהה אם אני אימא טובה, אם אני אימא טובה מספיק, גם אני בשלב מסוים עזבתי את האבא של הילדים שלי. נסעתי לצילומים עם שני הילדים הקטנים שלי, כשאני היחידה שמטפלת בהם. כשאני הייתי עסוקה בצילומי הסרט, הם היו יושבים בחדר ההקרנה של ברגמן וצופים ב'בילבי'".
הרגשתם את הרוח של ברגמן?
"האי הזה הוא לא כמו מוזיאון, אלא כמו כנסייה. יש במקום חרדת קודש כלפי ברגמן. הרגשתי גם שכל הזמן יש סביבי ערפל, אבל זה לא היה ערפל מרושע".
אמרת שאת דומה לגיבורה. גם את כותבת?
"אני כותבת המון. בתחילת הסגר, כשכולנו התחלנו לנקות את הבית, פתחתי את המגירות ומצאתי אינספור קשקושים שלי. אני כותבת על בסיס יומי, אבל זה לא בדיוק יומן, כי אני לא כותבת מה אכלתי ומה עשיתי. אני כותבת פחדים, שירים ומשפטים, ובזמן צילומי סרט, המציאות מתערבבת עם הדמות שלי ולפעמים אני כותבת מנקודת המבט שלה. אני כותבת בשלוש השפות השונות שאני דוברת - אנגלית, גרמנית וצרפתית, ואני מערבבת ביניהן. לפעמים אני מתחילה מצד שמאל ולפעמים מצד ימין. לפעמים מלמעלה ולפעמים מלמטה. אני מסרבת לשמור על הסדר".
הסרט נפתח בכך שהגיבורה משקשקשת מפחד בגלל כיסי אוויר ובטוחה שהיא הולכת למות. הזדהיתי. הזדהית גם?
"אני מבלה הרבה בטיסות פנים, אז החוויה של רעידות במטוס קטן לא זרה לי, אבל אני לא מפחדת מזה. מה שקורה לי במטוסים, זה שהלחץ של העבודה מציף אותי. במקרים שבהם אני לוקחת טיסה ארוכה במטוס גדול, אני מתחילה לבכות. זה נהיה מאוד אמוציונלי בשבילי, ואני נהיית מאוד פגיעה. אני יושבת ובוכה 'אוי אמא, אוי אמא, אני כל כך בודדה במטוס הענק הזה". זה קורה לי כל הזמן".