מ.נייט שאמאלאן יודע איך לגרום לאנשים לדבר עליו. רגע לפני תום המאה הקודמת, כשעוד לא היו רשתות חברתיות, סרטו המופתי "החוש השישי" הפך לשיחת היום בזכות התפנית הבלתי נשכחת שבסופו. לאחר מכן, היו לו עוד רגעי שיא ושפל רבים - מ"בלתי שביר", הסרט הכי טוב שלו ומן הסרטים ההוליוודיים הטובים של דורנו; דרך סרטים שהפכו למשל ולשנינה, למשל "הנערה באגם"; ועד סוג של קאמבק בשנים האחרונות, עם תוצרים שזכו להצלחה ביקורתית ומסחרית יחסית.
ועכשיו, שוב מדברים על הסרט החדש של שאמאלן, "זמן" שמו, ועושים זאת כמובן בשפה של 2021 - כלומר, במדיה החברתית. הלהיט עלה כאן כמעט מתחת לראדר, ואפילו בלי הקרנה מוקדמת לתקשורת, אבל מי שעוקב אחר פיד הקולנוע הבינלאומי בטוויטר לא היה יכול להתעלם משלל ציוצים, ממים ועוד התייחסויות כלפיו. מזמן לא היה תוצר הוליוודי שעורר דיבור כזה.
הסיבה לכך: כמיטב המסורת שלו, שאמאלאן מבסס את הסרט על רעיון מרחיק לכת, בטח יחסית לבצורת היצירתית כרגע, שהקיצוניות שלו מושכת תשומת לב. זה גם רעיון שנוגע בפחדים הכי עמוקים ואוניברסליים שלנו, כך שהוא מצליח לגעת בקהל רחב ולעורר שיח.
הפעם, צריך לציין, זה לא רעיון מקורי של שאמאלן. בדומה ל"רכבת הקרח", גם "זמן" הוא עיבוד דובר אנגלית לנובלה גרפית צרפתית - "Sandcastle" של פייר אוסקר לוי ופרדריק פטרס, אם כי יש לציין גם שהתסריטאי-במאי האמריקאי הוסיף שינויים רבים לעומת המקור.
למרות שהטוויסט האמיתי מגיע רק בדקות האחרונות, נהיה זהירים עם תיאור עלילת הסרט. הוא עוסק בכמה דמויות, שתי משפחות ועוד כמה טיפוסים, המגיעות לאתר נופש יוקרתי על חוף פסטורלי. החורים בעלילה רבים וטובים, ומתחילים כבר כשמסבירים לנו את נסיבות הגעתן למקום. ההסבר המופרך הזה הזכיר לי את הפרק הכפול והמיתולוגי של "נשואים פלוס", בו הבריטים שמהתלים במשפחת בנדי ומוציאים אותה לטיול באנגליה כדי להוציא אותה להורג ולהסיר קללה עתיקה, מהתלים בה באומרם כי "שמנו את השמות של כל האנשים בעולם בכובע, ואתם עליתם בהגרלה וזכיתם בטיול".
הנוכחים באתר הנופש משתייכים לקבוצות גיל שונות, כולל קשישה אחת וכמה ילדים קטנים. לכולם יש מכנה משותף, הרי לא סתם מצאו עצמם יחד, וכולם גם מגלים שהחוף מחולל בהם שינויים פיזיים קיצוניים, מבהילים ובלתי סבירים, שכמובן גם ממהרים לעורר בהם מצוקה נפשית גדולה. להם וגם לנו נותר רק לתהות בחרדה מה קורה להם ולמה, והאם יצליחו לעצור זאת.
יחסית לתוצר הוליוודי עכשווי, מדובר בסרט יוצא דופן. יש בו תהיות פילוסופיות, וכמו ב"החוש השישי" הן עוסקות ביחס שלנו לגוף, ובניסיון הפאתטי שלנו להימלט מן המוות. כיוון שהבמאי מלהק את עצמו כאן לתפקיד מפתח, אי אפשר שלא לראות ב"זמן" גם אלגוריה לעשייה הקולנועית עצמה, העוסקת בהיותו של הבמאי סוג של אלוהים.
לעבודת הצילום אחראי מייק גיוקוליס, אולי צלם האימה הבולט בימינו, שכבר עשה עבודה מהפנטת ב"משהו עוקב אחרי" וב"אנחנו" של ג'ורדן פיל. כאן, השימוש היפהפה שלו בנופיו של החוף הזכיר לי את "רומא", אם כי הפעם הצילום בצבע ולא בשחור לבן.
"מעייף אותי שמדברים איתי על טוויסטים": הריאיון שלנו עם מ.נייט שאמאלאן
גם הליהוק מתאים יותר לסרט פסטיבלים מאשר לשובר קופות הוליוודי. למעשה, אין כאן כמעט שחקנים אמריקאים בולטים. תחת זאת, אנו מוצאים את ויקי קריפס הלוכמסבורגית, שהתגלתה ב"חוטים נסתרים" של פול תומס אנדרסון ומאז הפכה לאחת השחקניות העסוקות בתעשייה; את גאל גרסיה ברנל המקסיקאי, כוכב סרטים כמו "ואת אמא שלך גם" ו"לא"; ושתי כוכבות עולות וצעירות מן הצד האחר של העולם - אלייזה סקנלן האוסטרלית ותומסין מקנזי הניו-זילנדית, שהתגלתה ב"ג'וג'ו ראביט".
אך שחקנים, טובים ככל שיהיו, עובדים עם החומרים שנותנים להם, והתסריט של "זמן" מתפורר כמו ארמון בחול. אמנם, הוא מתבסס על קונספט מרתק, כזה שגורם לך לתהות - איך לא חשבו על זה קודם? וגם: מה הייתי עושה אם זה היה קורה לי? יש בו כמה רגעים סנסציוניים, מהסוג שלא נהוג לראות בסרטים מן הזרם המרכזי, וקשה להיוותר אדיש מולם - למשל, יחסי מין בין הילדים שעל החוף. ומעל הכל, אנחנו במתח כי אנחנו יודעים: אם זה סרט של שאמאלאן, אז התפנית האמיתית תגיע רק אחרי שחשבנו כי העלילה כבר הסתיימה.
אך למרות כל אלה, "זמן" מצליח לאבד מומנטום בשלב מוקדם שלו. הוא מתחיל לחזור על עצמו ולדרוך במקום, כל הדרך לאנטי-קליימקס. השוואות ל"אזור הדמדומים" הן הטריק הכי ישן בספר, אבל הפעם אין ברירה: בסופו של דבר, הסרט נראה כמו פרק בינוני של הסדרה הקלאסית, אך במקום סד רזה וקצבי של 22 דקות, הוא נמרח שלא לצורך על פני שעה וארבעים דקות.
בסופן של מאה הדקות הללו, מגיע סימן ההיכר של שאמאלאן - הטוויסט הגדול, שבמקרה זה משאיר טעם חמוץ. אי אפשר כמובן לדעת לאן הקולנוען חתר ולהכניס לו מילים לפה, אבל העובדה היא כזו: סיפור המסגרת שבנה כאן יורה חיצים לעבר עולם הרפואה והניסיונות שלו למצוא מזור למחלות שמאיימות עלינו, ומתאר מדענים ורופאים כחלק מהבעיה ולא כחלק מן הפתרון.
כלומר, "זמן" נופל כפרי בשל בידיהם של מתנגדי החיסונים, ועוד בעיתוי הכי גרוע שהיה יכול להיות לכך. זה אולי לא מה שהבמאי התכוון אליו, אבל זה בטח לא הסרט שהיינו צריכים.