במהלך אחת הסצנות הטובות מתוך המגוון המשובח של "חזרות", קובעת שרת התרבות (גילה אלמגור) שקולנוע הוא המדיום המועדף עליה. "הרבה יותר אמין", היא אומרת לאיריס (נועה קולר) בשיחה ביניהן במסדרון התיאטרון, "זה מצלם את החיים". אלא שנגיף קטנטן מסין הרחוקה שינה הרבה מסדרי העולם האלה. הקולנוע אמנם חזר מאז לחיינו ואפילו עושה קולות של קאמבק בחודשים האחרונים, אבל מי שהפכה עוד הרבה לפני הריחוק החברתי לנציגת "צילום החיים" היא הטלוויזיה.
בשום שלב אחר בהיסטוריה לא היה המסך הקטן חזק יותר מאשר הוא היום: התקציבים, הכוכבים והיוצרים הטובים ביותר נוהרים אליו. הטכנולוגיה הפכה את הפערים בינו לבין האח הגדול מהקולנוע לקטנים עד זניחים. אבל יותר מכל, הטלוויזיה באמת "מצלמת את החיים שלנו" טוב ומדויק מאי פעם. היא מעניקה במה לקולות ודמויות ונושאים שבעבר לא זכו להתקרב אל המיינסטרים, היא מגיבה לנושאים הבוערים ביותר על סדר היום שלנו במהירות מסחררת, לעתים ממש בזמן אמת. ובכל זאת, עניין משמעותי מאוד שמלווה את החיים שלנו בשנתיים האחרונות נפקד ממנה כמעט לחלוטין. לא סגרים ולא הקלות, לא אלכוג'ל ולא זריקות. העולם הטלוויזיוני המשיך להתנהל כאילו שום דבר לא התגלה בסין בחורף 2019, כאילו החיים שלנו פשוט המשיכו בשלהם.
ההתעלמות הזאת אינה גורפת כמובן. סדרות כמו "האנטומיה של גריי" ו"תוכנית הבוקר" שילבו את המגפה בעלילת העונות החדשות שלהן, "הטובות לקרב" ניצלה אותה לפרק פתיחה מבריק של העונה החמישית, מופע הסטנד-אפ בריחוק חברתי של בו ברנהאם הפך ללהיט היסטרי, והיו גם סדרות בודדות נוספות. אבל זה היה טפטוף קטן ולא מייצג של תקופה שבה החיים על המסך והחיים על הספה בסלון שלנו, היו רחוקים מאוד אלה מאלה. לא רק בסדרות תקופתיות או בדיוניות, אלא גם בכאלה ש"מצלמות את החיים". זאת תופעה מוזרה במיוחד, כשנזכרים עד כמה חופשיה וליברלית היא הטלוויזיה שלנו בשנים האחרונות. מלחמות, מחלות, רציחות, פגיעות מיניות, מיעוטים, גזענות, אסונות - שום דבר לא חומק ממנה, אז למה דווקא הקורונה כן?
ההסבר המתקבל ביותר על הדעת גורס שהתעשייה עייפה מהנגיף לא פחות מאיתנו. הקורונה פגעה בה קשות, כשהיא גורמת לביטולים של פרויקטים ועיכובים משמעותיים של אחרים, פיטורים, פרוטוקולים נוקשים ומסורבלים של ריחוק חברתי, בדיקות ומסכות. אחרי הכל, יוצרי טלוויזיה הם בני אדם כמונו, והמחנק שהביאה איתה המגפה הותיר גם אותם חסרי אנרגיות להתמודד איתה. בדיוק כפי שאנחנו ברחנו אל המסך כדי להשאיר את המציאות העגומה מאחור, כך גם הם ביקשו להשתמש ביצירה שלהם כדי להשכיח את המתרחש סביבם. הטובים והמוכשרים שבהם מצאו את הדרך לקשר למגפה, מבלי להציג אותה או אפילו להזכיר אותה בשם. כך, למשל, בפרק הבידוד המופתי של "מסע אגדי", שהפך אוסף של חלונות זום לחגיגה של אנושיות, נחמה וצחוק.
ייתכן גם שהטלוויזיה שלנו, בדיוק כמונו, עדיין מעכלת את המציאות החדשה הזו. גם כיום אנחנו יודעים ומבינים מעט מדי על הנגיף, בוודאי בכל הנוגע להשלכות ארוכות הטווח של כל החרדה, המאבקים הפנימיים, המחקרים והחיסונים על חיינו. אירועים מכוננים וגדולים כמו מלחמות דרשו תמיד זמן התאוששות והפנמה, לפני שזכו לביטוי בדמות יצירות תרבות. ואם אכן יגיע הרגע המיוחל שבו העולם ישאיר לבסוף את המגפה מאחוריו, יכול להיות שנוצף בתוך כמה שנים במבול של יצירות בנושא. אלא שכאן נשאלת השאלה, האם אנחנו באמת זקוקים להן בכלל?
האם היינו אוהבים יותר את העונה השלישית של "יורשים" אם לוגן, שיב וקנדל היו עוטים על עצמם מסכות לכל מקום? האם היה חשוב לנו לדעת שדקסטר מחוסן בעונה החדשה שלו? האם עקרוני לנו להקפיד שהמשתתפים של "משחק הדיונון" ישמרו על ריחוק חברתי בין משחק קטלני אחד לאחר? מובן שלא. הפקות של סדרות הן עניין שדורש חודשים, לעתים אף שנים, ובזמן הזה המציאות שלנו משתנה כל הזמן. גל חמישי? אולי תרופה שתשחרר אותנו סוף סוף מהמעגל? הכל אפשרי באותה מידה ושולי באותה מידה בכל הנוגע למה שחשוב לנו באמת.
טלוויזיה היא מזמן לא מפלט אסקפיסטי, וטוב שכך. זה המקום שמלמד אותנו (אם רק נרצה בכך) על עוולות ועל עובדות, על סיפורים ודמויות מרתקות, על חמלה ואהבת אדם וגם על הצדדים האפלים ביותר שבתוכנו. ובכלל, מי שצמא לקורונה יוכל למצוא אותה בשפע בכל אחת מאינספור מהדורות החדשות ששוטפות את המרקעים. ייתכן שבעוד כמה שנים, כשנהיה כולנו רחוקים מכל זה, תתעורר הסקרנות לעסוק בהכל מחדש, להבין מה קרה לנו, לנתח ולגלות. אלא שעד שכל זה יקרה, הקורונה והטלוויזיה יכולות וצריכות לחיות בנפרד. הרי זה אחד החוקים הבלתי כתובים הכי ידועים ליוצרים באשר הם: "אל תספרו לצופים את מה שהם כבר יודעים".