כמעט שנתיים חלפו מאז שהעונה הראשונה של "חדשות הבוקר" ("The Morning Show") יצאה לדרך, במקביל להשקת שירות הסטרימינג אפל טיוי פלוס. הסדרה, שהייתה תוצר הדגל של השירות החדש, דווחה כיקרה ביותר בטלוויזיה בעיקר בשל המשכורות השמנות שקיבלו כוכבותיה, ג'ניפר אניסטון וריס וויתרספון, כמו גם הקאסט הנוצץ והרחב סביבם, שכלל בין היתר את סטיב קארל, מארק דופלאס ובילי קרודאפ גונב-ההצגה.
הסדרה תיארה את ההתרחשות אחרי שמיץ' קסלר (קארל), המגיש האהוב של תוכנית הבוקר הפופולרית בארצות הברית, הואשם בניצול מיני שיטתי לאורך שנים. החשיפה הקרינה על התרבות הארגונית של התוכנית כולה של הרשת (הפיקטיבית) המשדרת, UBA, בשל האנשים שאיפשרו את זה מאחורי הקלעים. את המהומה והבלבול הגדולים שנובעים ממקרה כזה, רתמה "תוכנית הבוקר" לטובת דרמה קדחתנית, סוחפת ומענגת.
מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר
מה שהוסיף למשקלה הסגולי של הסדרה הוא שעל אף חיבתה לסערות, תססו בה במקביל זרמים תת-קרקעיים של טראומות וחשבונות נפש. "תוכנית הבוקר" כוננה איזון עדין וחכם שהקנה ערך לַכל, ואיפשר לה להציג את אחד התיאורים הממצים והמורכבים בטלוויזיה של יחסי מרות, ניצול מיני ואונס - בלי להפסיק לרגע להיות מבדרת. למרבה הצער, בעונה השנייה האיזון הזה הופר.
מאחר שמדובר ביצירה המתרחשת על רקע תוכנית אקטואליה ועוסקת בנושאים שעל סדר היום, בראשם כמובן עידן "מי טו", "תוכנית הבוקר" לא הייתה יכולה להתעלם מההתפרצות של מגפה עולמית שאירעה בזמן הפקת העונה השנייה. כמו במקרה של סדרות רבות נוספות, הצילומים נאלצו להיפסק במרץ 2020 חודש אחרי שהחלו, והכותבים שיכתבו כמעט לחלוטין את התסריטים כך שיעסקו גם בקורונה.
כזכור או לא, העונה הקודמת הסתיימה כאשר אלכס לוי (אניסטון) ובראדלי ג'קסון (וויתרספון) חטפו את השידור החי כדי לחשוף בפני הצופים את העובדה שנשיא הרשת, פרד מיקלן (טום אירווין), איפשר ביודעין את מעלליו של מיץ' קסלר ואף פיצה את קורבנותיו כדי להשתיקן. מנהל הרשת החדש וחובב האקשן, קורי אליסון (קרודאפ), עמד אז בחדר הבקרה ואיפשר למנחות לעשות זאת, נועל את הדלת כך שפרד לא יוכל להיכנס פנימה.
אחרי שתחילת העונה החדשה קושרת כמה קצוות בהמשך ישיר לאירועים הללו, היא קופצת בזמן תשעה חודשים קדימה אל סוף אותה שנה, 2019. במשך עשרת הפרקים שלה (כולם נשלחו לביקורת מבעוד מועד) מתארת "תוכנית הבוקר" את שלושת החודשים הבאים, אלה שבמהלכם הווירוס הפך מעדכון חדשותי שולי על המתרחש בסין הרחוקה, לכדי מציאות עולמית שמשפיעה על כלל האנושות. בתוך כך, אנו מוצאים את הדמויות במקומות שונים לגמרי מכפי שראינו אותן לאחרונה, ולאורך העונה חושפת הסדרה בהדרגה מה קרה ומה הוביל אותן לשם.
כבר מרגעיה הראשונים הפגינה "תוכנית הבוקר" את ההשפעה של ארון סורקין עליה. הדנ"א שלו נוכח מעצם היותה סדרה על אחורי הקלעים של הטלוויזיה (כשם שעשה ב"ספורט באוויר", "סטודיו 60" ו"חדר החדשות"), מפאת העיסוק באירועים חדשותיים אמיתיים או כאלה שמהדהדים מפורשות לעולם האמיתי ("הבית הלבן", "חדר החדשות"), ובשל הנמרצות הנובעת מהעולמות שתיאר, כזו שהתבטאה תמיד בשיחות מסדרון בהולות - מה שנקרא Walk and Talk - ולחץ של דדליין נוקף (כל הסדרות הנ"ל).
הנסיגה של "תוכנית הבוקר" אל העבר בעונה החדשה, נראית בהתאם כמו עוד השראה של סורקין: "חדר החדשות" הנוראית שלו מ-2012, עסקה במתרחש מאחורי הקלעים של תוכנית חדשות שהאירועים בה קרו שנתיים קודם לכן. באמצעות חכמת הבדיעבד הזו, סורקין יכול היה להפגין את כל נטיותיו הרעות - צדקנות, התחסדות, מטיפנות - בלי שום סאבטקסט, ניואנס או מורכבות.
אמנם העונה השנייה של "תוכנית הבוקר" לא מגיעה לתהומות האלה, ויש עניין לראות כמה מהדמויות החביבות עלינו עוברות את מה שחווינו אנחנו ומתוודעות אט אט אל קיום חדש בתכלית, אבל ניכר שהסדרה מבקשת לעסוק בכל זה ממרחק בטוח, וזה פוגם בה. "תוכנית הבוקר" הייתה יכולה להשתמש בפרקים החדשים שלה כדי להתקדם במהירות בזמן ולקשר בין אירועי העונה הראשונה לימינו. היא הייתה יכולה לעשות קפיצת זמן גדולה יותר. אך היא לא עושה את זה. התוצאה: מסדרה שהקנתה תחושה מאוד עכשווית ורלוונטית, "תוכנית הבוקר" הופכת פתאום לגלעד לתקופה רחוקה.
מעבר לכך, במקום שהקורונה תהדק את ההתרחשויות - הן אלה שנשארו מהתסריטים המקוריים והן אלה שנוספו בדיעבד - בפועל היא רק גורמת לעונה השנייה של "תוכנית הבוקר" להתפזר. החלקים השונים בה נראים לא קשורים, תפורים בגסות זה לזה. טלאים של נסיונות להמשיך את אירועי העונה הקודמת, לצד מהלכים בוטים, לא אחת קפריזיים, שמשליכים את הדמויות אל לב העלילות החדשות.
חמור מכל: נדמה שליכוד הסיפורים ממגר כמעט לחלוטין את אותו פן עדין ונבון שהפך את "תוכנית הבוקר" לסדרה רב-ממדית. אם קיווינו שהעונה החדשה תעסוק בקורונה באותו אופן מאתגר ומעורר מחשבה שבו טיפלה בניצול מיני ויחסי מרות - זה רחוק מלהיות המקרה. למעשה, גם הנושאים האלה מטופלים הפעם בידיים גסות יותר, ונעשים בעיקר מהזווית של תרבות ההוקעה - נושא מעניין שאינו ממוצה כאן כלל. העונה השנייה מבכרת את הדרמות הגדולות, אנשים שצורחים אחד על השני, משולשי אהבים. תסריטים נוקשים שרק מנסים להגיע מנקודה א' לנקודה ב', דוחסים את העלילה עם מינימום רבדים. זה מה שנשאר כרגע מ"מתוכנית הבוקר": סבוניה יקרה, מצודדת ומבדרת.
הקטע הוא שמתברר כי אפילו כך זה לא מעט, מה שמעיד על הנוסחה היעילה של הסדרה. למרות השטחיות, הנחפזות, סצנות מביכות, קווי עלילה קלושים והמשחק הגרוע של אניסטון - רוב הפעמים פשוט לא רציתי שהפרקים ייגמרו. כמה מהיתרונות הבסיסיים שלה נותרו בעינם: השפע ניבט כמעט בכל פריים. היא עדיין הסדרה שניו יורק נראית בה הכי יפה בטלוויזיה, והפעם גם מפליאה להציג את נופיה המדהימים של קומו שבאיטליה. לאורך העונה ישנם רגעים נוגעים ללב וסצנות שבכל זאת מותירות חותם. ברמות הכי טכניות, מעניין לראות כיצד הקורונה משפיעה על אחורי הקלעים של תוכנית אולפן מהסוג שבמרכזה. לקאסט המרשים גם ככה מצטרפת הפעם ג'וליאנה מרגוליס ("האישה הטובה", "E.R") בתפקיד משנה משמעותי, ובתפקידים קטנים יותר וויל ארנט, קת'י נג'ימי, חסן מינאג' והולנד טיילור. ואולי הכי חשוב: ריס וויתרספון נפטרת מהפאה הנוראית של העונה הראשונה, תודה לאל.
בכללותה, העונה השנייה של "תוכנית הבוקר" מרגישה כמו מעידה. כמו הגיבורים שבמרכזה, גם הסדרה נאלצת לעשות חשבון נפש ולהבין מי היא ומה היא רוצה להיות, וכמוהם התוצאה פגומה ולא עקבית. אולי, אם לא תקרה שוב תקלה גלובלית חדשה, בעונה השלישית הסדרה תצליח להיסגר על עצמה ותחזור להיות הדרמה החכמה והמהנה שהייתה.