לפני שמונה שנים, עם סיום העונה האחרונה של "דקסטר", נפרדתי מהסדרה בביקורת שנפתחה במילים האלה: "יתגדל ויתקדש שמה רבא. אחרי 134 קורבנות (לא כולל את הכלב באדי ושאר בעלי חיים), דקסטר מורגן מצא את הקורבן האחרון שלו - הצופים בסדרה... ואנחנו, שהמשכנו לצפות בשלוש העונות האחרונות מכורח ההרגל, ליווינו אותו עד למקום מנוחתו האחרון - רק כדי לגלות שאפילו פרק הסיום לא יזכה אותנו בהמתת חסד".
בדיעבד, אני חושב שהייתי עדין מדי. הפרק האחרון בעונה השמינית של דקסטר היה מופת של כתיבה רעה. התסריטאים ניסו לסגור בחופזה את הקצוות הבלתי פתורים בשלומיאליות מביכה, במה שנגמר באחד הטוויסטים המטופשים בהיסטוריה - שהפך מאז לדוגמה מובהקת ל"איך לא מסיימים סיפור". סקוט באק, השואוראנר של הסדרה בשלוש העונות האחרונות והחלשות, הגיב בזמן אמת על הסיום השנוי במחלוקת בריאיון למגזין אנטרטיימנט וויקלי: "אני מקווה שאף אחד לא ינסה לבחון מקרוב מדי את הסצנה הזאת. התוכנית תמיד הייתה צעד וחצי מעבר למציאות, בהיפר-ריאליטי". ובכן, הוא טעה. לא רק שאנשים ניסו לבחון את הסצנה הזאת מקרוב, אלא במשך שנים ניסו ברשת שואוטיים לתקן את העוול שעשו היוצרים לאחת הדמויות האהובות שהיו על המסך בעשור הראשון של המאה. זה לקח שמונה שנים, וכעת הסדרה חוזרת לעונת ספיישל (כולל ביס ויאודי בצמוד לארה"ב מדי יום שני) כדי לנסות ולהפיג את הטעם הרע שעמה נסגרה הסדרה המקורית.
על פניו, התחייה של "דקסטר" נראית כמו עוד ניסיון נואש לגרוף עניין באמצעות פנייה לרגש הנוסטלגיה. כמו "טווין פיקס", "תיקים באפלה", "בנות גילמור", "צער גידול בנות", "ישנן בנות", "ורוניקה מארס", "שנות הקסם", "הצלצול הגואל", "אחת שיודעת", ואפילו הייתה עונת איחוד מדהימה של קאסט "בוורלי הילס 90210" שהספקתם להדחיק. אלא שהמקרה של דקסטר קצת שונה. כוכב הסדרה, מייקל סי הול, לא הסתיר במהלך השנים את חוסר שביעות הרצון שלו מסיום הסדרה המקורי. כלפי חוץ הוא עוד ניסה לשמור על נימוס, אך מאחורי הקלעים הוא ניהל שיחות בעניין עם קלייד פיליפס, יוצר הסדרה ומי שניהל אותה בארבע העונות הראשונות והמוצלחות של הסדרה. המטרה: תיקון.
במשך השנים ניסה פיליפס לחשוב איך להמשיך את הסדרה, ונתקע במבוי סתום. לבסוף, פיליפס והול החליטו להתנתק לחלוטין מהסוף הנוראי של הסדרה המקורית, ולהציב את עלילת הסדרה עשר שנים אחרי מאורעות פרק הסיום. להגדרתם, לא מדובר בעונה התשיעית של דקסטר, אלא במיני-סדרה של שמונה פרקים. הסדרה אפילו קיבלה שם מקורי משלה: "דקסטר: דם חדש".
לא רק השם השתנה. למעשה, נראה שפיליפס עשה הכל כדי להרחיק את העונה החדשה (סליחה, המיני-סדרה החדשה) מהסדרה המקורית. אם בעבר התרגלנו לראות את דקסטר בפלורידה החמה, לבוש תמיד בחולצות הוואי מכופתרות עם כתמי זיעה בבתי השחי, הפעם הוא נמצא בעיירה חורפית בצפון מדינת ניו יורק, ולבוש כמעט תמיד במעיל שלג עבה. ההמולה של מיאמי, העיר הגדולה שבה רוצח סדרתי כמו דקסטר יכול להתמזג בהמון כמו זיקית ולפעול במשך שנים מתחת לרדאר של המשטרה המקומית, התחלפה בעיירה קטנה, כזאת בה כולם מכירים את כולם והפשע הכי גדול שאפשר לחשוב עליו הוא ציד לא חוקי של צבאים לבקנים.
גם קטע הפתיחה האיקוני, שמצא את דקסטר עובר את שגרת הבוקר שלו, כולל סחיטת תפוז דם, נזנחה. במקום, הפרק הראשון של "דקסטר: דם חדש" מתחיל עם צלילי "The Passenger" הקלאסי של איגי פופ, והמוזיקה הקצבית מהווה קונטרסט לויזואליה הקודרת של הפרק. הצבעוניות והקצב המהיר שאפיינו את דקסטר התחלפו בפרק הראשון של המיני-סדרה החדשה באיטיות קודרת, חיי שגרה בלתי-מסעירים בעליל ומערכת יחסים זוגית משעממת, במובן הטוב של המילה. דקסטר חי תחת שם בדוי, ג'ים לינדזי (קריצה לג'ף לינדזי, הסופר שכתב את סדרת הספרים עליה מבוססת הסדרה), ומתכוון להעביר את חייו בשקט הכפרי הקפוא על רקע שחור-לבן של שלג. למעשה, הדבר היחיד שמעלה את העבר הרצחני של דקסטר הוא השיר של איגי פופ ברקע, המזכיר לנו שלצדו תמיד נמצא "הנוסע האפל", גם אם אנחנו לא רואים אותו.
יוצרי הסדרה בנו יפה את החזרה של דקסטר לחיינו. הפרק הראשון מתמקד כמעט כולו בגיבור, שמופיע בכל הסצנות לאורך הפרק. להבדיל מהסדרה המקורית, דקסטר לא מדבר אלינו עם וויס-אובר, דבר שעוזר להבהיר את נקודת החוזק הכי גדולה של הסדרה: מייקל סי הול. נשאיר להיסטוריונים עתידיים לקבוע אם הול היה טוב יותר כדיוויד ב"עמוק באדמה" או כדקסטר, אך בכל מקרה החזרה של הרוצח הסדרתי המוסרי ביותר על המסך מצליחה לרדת בקלות בגרון בזכות תצוגת משחק מבריקה של הול, שנראה כי נולד לגלם את התפקיד. לצדו של הול חוזרת ג'ניפר קרפנטר, מי שהייתה אשתו במציאות, בתפקיד אחותו החורגת דברה, שנכנסת לנעלי אביה הארי בתור קול המצפון הפנימי של דקסטר. הכימיה בין השניים עובדת כל כך טוב, עד שכמעט אפשר לסלוח על הטריק התסריטאי הנדוש של להחזיר דמות אהובה מהמתים באמצעות דיאלוג פנימי.
למעשה, "דקסטר: דם אמיתי" מתחילה כל כך טוב, כך שקשה לא להיות בעדה. ניצוצות של גאונות מזכירים כמה טובות היו העונות הראשונות של הסדרה. הדמות המורכבת של דקסטר מוצגת באור חדש, ובדרך חדשה. בלי הסחות דעת ובלי קווי עלילה לא מעניינים כמו חיי האהבה של הסמל אנג'ל בטיסטה, בעיות הקלפטומניה של ג'ואי קווין או קורותיה של הבת החשפנית של מסוקה (כמעט שכחתי כמה גרועות היו העונות האחרונות). על הדרך הצלחנו לבטל את כל רעיון המשיכה בין דב לאחיה (נכון שהדחקתם את זה?) אלא שלצערי, קיבלתי לביקורת את ארבעת הפרקים הראשונים, ולא רק את הפותח, וכל הציפיות שהותיר הקאמבק הראשוני התבטלו ברגע שהעלילה החדשה החלה.
כל מה שעובד נהדר בפרק הבכורה, פשוט נזרק לפח בפרק השני. הקיר הרביעי נשבר והוויס-אובר של דקסטר חוזר, אך עם הרבה פחות הומור עצמי מבמקור. חוסר ההיגיון ששלט בעונה האחרונה חוזר לבסיס העלילה, כשהפעם אפילו אין את מקום העבודה של דקסטר כדי להצדיק את היותו מוקף כל הזמן בחקירות משטרה פעילות. ובעיקר, דמויות מאוד לא מעניינות, שמרגישות כאילו נשלפו מסדרות הולמרק גרועות מהניינטיז, החלו להציף את המסך על רקע סיפור עלילה לא מרגש במיוחד.
השם "דם חדש" די מאכזב לאור העובדה שיחסית לסדרה על רוצח סדרתי, יש במיני-סדרה החדשה מעט מאוד דם, אך לא נרחיב בנושאים עלילתיים כדי להימנע מספוילרים. בכל מקרה, נראה שהעלילה לא ממריאה ממש עד סוף הפרק הרביעי. כשמדובר במיני-סדרה בת שמונה פרקים, זו כבר בעיה, אלא שזה לא באמת משנה. מי שהצליח לשרוד את שלוש-ארבע העונות האחרונות של דקסטר, כנראה שלא ירצה לפספס את שמונה הפרקים החדשים של "דקסטר: דם אמיתי". אם בגלל נוסטלגיה לקללות של דב או לשמות כמו "רוצח הטריניטי". אלא שבמבט מפוכח אל מול ים התוכן הטלוויזיוני שגועש סביבנו, האתחול של "דקסטר" היה נחוץ ב-2021 לא יותר מהאיחוד של "בוורלי הילס 90210".