וואלה
וואלה
וואלה
וואלה

וואלה האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

היא נינה: ג'וי ריגר הציגה תצוגת משחק מושלמת (מדי) בתור כוכבת "השחף" של צ'כוב

עודכן לאחרונה: 12.11.2021 / 11:59

תיאטרון "גשר" מציין 30 שנה להיווסדו עם הפקה חדשה של יצירת המופת של המחזאי הרוסי המהולל, אחרי שחזרה לתודעה בסדרה "חזרות". העגמומיות והייאוש עדיין נמצאים בלב "הקומדיה" המפורסמת של צ'כוב, אבל תצוגת משחק עילאית אחת שווה לבדה את מחיר הכרטיס

השחף, תיאטרון "גשר", 2021. דניאל קמינסקי,
הייאוש לא נעשה יותר נוח, אבל הוא מצחיק לפעמים. "השחף" בתיאטרון גשר/דניאל קמינסקי

"אני, מירי רגב סיבוני מקריית גת, הבת של פליקס ומרסל סיבוני, מעולם לא קראתי צ'כוב". נראה שמאז אותו ריאיון לנעמה לנסקי ב"ישראל היום" בשנת 2015, שמו של המחזאי הרוסי המהולל הולך יד ביד יחד עם שמה של שרת התרבות לשעבר. למען האמת, המונולוג הזועם של מירי רגב הרגיש כבר בזמן אמת כאילו נכתב על ידי צ'כוב עצמו. כולם זוכרים את הכותרות, אבל בטקסט של רגב היה המון סאבטקסט שהרגיש כאילו הגיע מתוך עולמות הסימבוליזם הרוסי. "מי שצורך תרבות הוא בהכרח אדם תרבותי?", שואלת רגב, ובלי לחכות לתשובה יורה מיד עוד שאלה: "זה שאתה לא יודע מי זה צ'כוב הופך אותך לאדם לא תרבותי?". האליטה התרבותית של ישראל ביטלה את דבריה בזלזול, אבל במבט מפוכח מדובר בשאלות פילוסופיות עמוקות, כאלה שלמרבה האירוניה היו יכולות להיאמר על ידי אחת מהדמויות המורכבות של צ'כוב.

120 שנה בדיוק לפני אותו ריאיון, בשנת 1895, נכתב "השחף", הראשון ברביעיית המחזות הקלאסיים של צ'כוב. מבחינת האליטה התרבותית של מוסקבה, אפשר שצ'כוב היה יותר מירי רגב ממירי רגב. "שכחתי שלכתוב מחזות ולשחק בהצגות יכול רק מיעוט נבחר. ערערתי על הבלעדיות!", אומרת דמותו של קונסטנטין (קוסטיה), כשאמו השחקנית מזלזלת במחזה פרי עטו. בהמשך הוא יתפרץ עליה שוב, ויצרח: "השתלטתם על עולם האמנות ונדמה לכם שרק מה שאתם עושים זה איכותי ואמיתי, את כל היתר אתם מדכאים וחונקים!". קשה שלא לזהות אצל קוסטיה את אותו זעם של מירי רגב, שכעסה על הזלזול בתרבות הערבית ממנה צמחה: "האזנתי לג'ו עמר, ואני לא פחות תרבותית מכל צרכני התרבות המערבית".

מירי רגב במהלך הצהרה לתקשורת בכנסת, ירושלים 26 בנובמבר 2018. ראובן קסטרו
לא חסידה גדולה של סאבטקסט, אבל צ'כוב היה מסכים איתה כנראה. שרת התרבות לשעבר, מירי רגב/ראובן קסטרו

אחרי שסבל מתקופה ארוכה ללא תרבות בכלל, תיאטרון "גשר" מציין 30 שנה להיווסדו עם הפקה חדשה של "השחף". זה אותו מחזה שעלה בסנט פטרסבורג ב-1896, זכה לביקורות קוטלות וירד לאחר חמש הופעות בלבד. והנה, הוא עדיין כאן, נחגג מחדש - ואולי מגיעה תודה גם לנועה קולר וארז דריגס שהחזירו אותו לתודעה עם סצנת "אני נינה" בסדרה "חזרות".

ואולי באמת לפני הכל צריך להתייחס לנינה שבחדר. בישראל מסתובבות עשרות, ואולי מאות שחקניות שהיו רוצות לשחק את התפקיד של "נינה", בטח אחרי שראו את אגם רודברג נשברת כשהיא מפסידה את התפקיד למיה לנדסמן. בשל כך, ייתכן כי מלאכת הליהוק לתפקיד הייתה המשמעותית ביותר בהפקה הנוכחית. אקדים את המאוחר ואציין מראש: מדובר בליהוק מושלם, מכל הבחינות. בהמשך אתאר את הבעיה היחידה שהייתה לי עם תצוגת המשחק המושלמת של ריגר, אבל היא תהיה קטנונית כל כך עד שאני יכול להמליץ מראש להתעלם ממנה.

בעוד הטקסטים, הרעיונות והאווירה כולה נטועה ברוסיה של סוף המאה ה-19, נינה של ג'וי ריגר היא כמו דמות מהמאה ה-21 שנולדה בטעות במקום הלא נכון ובזמן הלא נכון. הטקסטים בפיה מהללים תיאטרון וספרות, אבל נראה שהיא מדברת על סטוריז באינסטגרם. מבלבלת בין תהילה לאמנות. נמשכת להצלחה מסחרית ומבלבלת בין אהבה לבין התאהבות אובססיבית ברעיון של אהבה. כמה קל להזדהות עם הדמות, ככה גם קל להירתע ממנה. אלא שריגר שופכת על הביצוע שלה טון של אירוניה, חן והומור שפורצים ממנה בקלילות כזאת שנראה לרגע שהיא לא באמת משחקת, אלא חיה את התפקיד. זו חוויה שמתרחשת לעתים רחוקות בתיאטרון, ששחקן גורם לך לשכוח שהוא משחק. החוויה הנדירה הזאת שווה לבדה את מחיר הכרטיס.

עוד בוואלה

אי אפשר להשיג כרטיסים לאופרה "חליל הקסם". יש לזה סיבה טובה

לכתבה המלאה

ג'וי ריגר, השחף בתיאטרון "גשר 2021. טריילר "השחף" באתר גשר, צילום מסך
שופכת טון של אירוניה, חן והומור שפורצים ממנה בקלילות. ג'וי ריגר ב"השחף" של תיאטרון גשר/צילום מסך, טריילר "השחף" באתר גשר

במהלך השנים עלו אינספור גרסאות של המחזה, בשלל פלטפורמות ושפות. במאי הקולנוע היהודי-אמריקאי סידני לומט הנגיש ב-1968 את המחזה לקהל רחב בגרסה קולנועית ששומרת על נאמנות גבוהה למקור, למעט בסצנת הסיום. גרסה קולנועית נוספת עלתה בשנת 2018, ולמרות רשימת שחקנים מכובדת עם שמות כמו אנט בנינג, סירשה רונן ואליזבת מוס, לא הותירה רושם מיוחד על הצופים.

נראה שיש מעט מאוד תפקידים יותר כפויי טובה בתיאטרון המודרני כמו לנסות להתמודד עם הקלאסיקות של צ'כוב. אם תלך לפי הטקסט המקורי, תיתפס כשמרן. אם תנסה לחדש יותר מדי, יגידו שמדובר בחילול הקודש. אפילו קונסטנטין סטניסלבסקי, מי שלקח סיכון והביא את "השחף" לבמות מוסקבה ב-1898 אחרי הכישלון בפטרסבורג, והפך את המחזה להצלחה מסחררת - זכה לביקורות קשות מצדו של צ'כוב עצמו, שהתקומם על העיצוב הריאליסטי של הדמויות.

הבמאי יאיר שרמן בחר דרך ביניים מעניינת בהפקה החדשה של "גשר". בידיעה שכל שינוי קטן יכול לשנות את מלוא הנרטיב התת-קרקעי של יצירת המופת, נראה שכל קיצוץ בטקסט נעשה באזמל מנתחים ובכובד ראש. החלטה מצוינת הייתה להתמיד בשימוש בשם אחד לכל דמות. נינה, שבמקור לעתים נקראת זרצ'ניה, היא תמיד נינה. אירינה ניקולאייבנה ארקדינה טרפלבה היא פשוט ארקדינה, וכו'. מדהים כמה שינוי קטן יכול להפוך קלאסיקה ליותר נגישה.

ומצד שני, למרות הקיצוצים הנדרשים, ההצגה עדיין מתארכת לכמעט שלוש שעות מכיוון ששרמן יודע להעריך ולהאריך כל פאוזה. יש אמנות גם בהשתהות, והקהל של "גשר" מכיר בזה. הדיאלוגים של צ'כוב היו מהפכניים בזמנו, אבל אלה התגובות האנושיות שהופכות את המחזות שלו לסוחפים כל כך גם בימינו. אלה גם הרגעים שגרמו לקהל להגיב בפרצי צחוק ספונטניים.

השחף, תיאטרון "גשר", 2021. דניאל קמינסקי,
בראד פיט הישראלי? סשה דמידוב בתור הרופא דורן ב"השחף" של תאטרון גשר/דניאל קמינסקי

קשה כמעט להאמין, אבל "השחף" הוגדר על ידי צ'כוב כ"קומדיה בארבע מערכות". הבדיחה ברוסיה בימים ההם הייתה שלצ'כוב יש מילון מקולקל, שכן הוא לא מבין את משמעות המילה "קומדיה". ואכן, קל ללכת לאיבוד בתוך העגמומיות האנושית שמלווה את סיפוריו ומחזותיו של צ'כוב. מה כבר יכול להיות מצחיק בסיפור של "השחף"? משולש של אהבה נכזבת פוגש בעוד משולש של אהבה נכזבת (או שמא מדובר בכלל במרובע, כולל בן שמאוהב במאהבת של המאהב של אמו), ועל הדרך דיכאון פוגש בכישלון וכל זה נגמר בחידלון ידוע מראש. אז מה מצחיק פה? אנא עארף, העולם מצחיק אז צוחקים.

חלק מהצחוק בקהל, ללא ספק, הגיע גם ממבוכה קלה. ההצגה מוגבלת מגיל 16, דבר קצת מפתיע למי שמכיר את הטקסט של צ'כוב, אבל כבר בתמונה הראשונה אנחנו זוכים לסצנת סקס לוהטת, שמביאה אותנו לפתיחה המפורסמת עם השאלה: "למה את תמיד לובשת שחור?", והתשובה "הקומית" של: "אני באבל על החיים שלי".

המתירנות המינית, שאולי תמיד נכחה בסאבטקסט של צ'כוב, מוצגת על ידי שרמן בצורה הכי חד משמעית שאפשר. ייתכן כי בשנת 2021 זה כמעט מתבקש, אלא שבעיניי זה השטיח מהעומק של הדמויות. במקום ללכת כנגד ההיגיון בעקבות אהבה מעוורת, חלק מהדמויות (בעיקר הגברים), חושבים ופועלים דרך איבר המין שלהם. וכך, למשל, דמותו של טריגורין מקבלת החלטות על סמך תשוקה רגעית ותאוות יצרים. זה מגיע לשיא כשנינה פושטת בפניו את מעילה, ונותרת עירומה לגמרי. העניין הוא שטריגורין היה מאוהב בה עד כלות גם בלי לראות את גופה המושלם, מה שהופך את הסצנה למעט מיותרת מבחינה עלילתית.

ומאידך, אי אפשר להתעלם מהחוזק של הרגעים האלה. כתמיד, סצנות עירום גורמות לרטט של מבוכה בקהל התיאטרון, אלא שלעירום של ג'וי ריגר נוסף גם אלמנט של חמלה. גם אם ראיתם את נינה מושפלת, מובסת והולכת לאיבוד בתוך סחרור נפשי בעשרות הפקות שונות, עדיין לא ראיתם אותה כל כך חשופה, תרתי משמע. ריגר הצליחה להבהיר בתוך כמה שניות של עירום כמה נחרצת נינה באהבה שלה. היא לא פתיינית, אלא נחושה מרוב ייאוש. בלי מילים, היא צעקה "אני נינה!", הרבה יותר חזק ממה שצעקה דמותה של אגם רודברג בקטע הוויראלי ההוא.

אפקטיבית יותר הייתה סצנת הסקס בין ארקדינה (אפרת בן צור) לטריגורין (מיקי לאון). במקור של צ'כוב, אירינה מחזירה לעצמה את הנאמנות של המאהב שלה באמצעות ליטוף האגו שלו, בעוד בגרסה הנוכחית היא עושה את זה באמצעות ליטוף פיזי ומוחשי הרבה יותר. מדהים לראות איך הטקסט המקורי של צ'כוב עובד בדיוק באותה מידה גם על רקע של אורגזמה חייתית, כאשר התגובה של טריגורין נותרת ללא שום שינוי: "אין לי כוח רצון. אף פעם לא היה לי כוח רצון". זה היה מרשים כמו לראות את סימון ביילס נוחתת בסיום של תרגיל עוצר נשימה. הקהל, שמשתחרר מהמבוכה כמו ממכת ברק, פורץ בשאגות צחוק.

השחף, תיאטרון "גשר", 2021. דניאל קמינסקי,
צעקה "אני נינה" בלי מילים. ג'וי ריגר ב"השחף" של תאטרון גשר/דניאל קמינסקי

הדמויות המשניות עוזרות להשאיר את ההצגה נגישה וזורמת, בלי רגעים מתים ועם הרבה הומור יבש ומתוק. טלי אוסדצ'י מצויינת בתור מאשה, שמזכירה שדיכאון יכול להגיע בהרבה צורות (והתמכרויות). אלי מנשה יעיל בתור המורה מדוודנקו, אולי הדמות הכי אמיתית במחזה. וכמובן סשה דמידוב, בתפקיד הרופא דורן, חביב הבנות. דמידוב נכנס בקלילות לדמות הדון ג'ואן, כאילו היה מין בראד פיט עברי. הימים הם הרבה לפני מהפכת ה-MeToo, ודורן שחי חיים טובים אך מקנא בכל מי שעוסק באמנות חופשי לפלרטט עם כל נשות הקאסט. היחסים שלו עם פולינה, אשתו של מנהל המשק, הופכים לשובבים ואסורים במיוחד, עם היפוך תפקידים קל מהמקור. העובדה שאת דמותה של פולינה מגלמת סבטלנה דמידוב, אשתו במציאות, עוזרת לקבל את הפלרטוטים ההדדיים בצורה קומית יותר.

גם שמרייב, מנהל המשק, זוכה לביצוע קומי מצוין של דורון תבורי. משהו בניגודיות בין הדמות המחוספסת והקמצנית לבין הרוך שלו כלפי עולם התיאטרון הופך אותו לאתנחתא קומית מושלמת. מין שילוב שלא ידענו שיכול להיות אפשרי בין דמותו של ג'יי קיי סימונס ב"וויפלאש" לבין יוסף שילוח ב"אלכס חולה אהבה".

השחף, תיאטרון "גשר", 2021. דניאל קמינסקי,
שילוב בין דמותו של ג'יי קיי סימונס ב"ויפלאש" לבין יוסף שילוח ב"אלכס חולה אהבה". דורון תבורי ב"השחף" של תאטרון גשר/דניאל קמינסקי

אלא שבסופו של דבר, ההצגה קמה ונופלת על הדמויות הראשיות, שם כאמור הייתה עבודת ליהוק נהדרת. אפרת בן צור היא לא השם הראשון שהייתי חושב לתפקידה של ארקדינה, אבל הליהוק שלה הופך את השחקנית הקמצנית לדיווה גדולה מהחיים. התרומה של בן צור לא נגמרת רק על הבמה, אלא גם בעריכה המוזיקלית של ההפקה, כולל כתיבת מוזיקה מקורית. וכך, בזמן אחת הפאוזות הקצרות, כל צוות השחקנים פוצח לפתע בשירת "Enjoy The Silence" של דפש מוד. טהרני תיאטרון בוודאי יקציפו מהרגע הזה, ששובר את האמינות. והרי, איך הגיע דייב גהאן לאחוזה רוסית בשלהי המאה ה-19? אלא שאולי דווקא אצל צ'כוב כדאי מדי פעם לפשוע נגד הריאליזם. בנוסף, גרסה מולחנת של "לבי! נשכח אותו! שנינו!" של אמילי דיקינסון, משתלבת בצורה כל כך טבעית במחזה, שלא ברור איך העלו אותו עד היום בלעדיה.

שלומי ברטונוב, מי שנבחר לתפקיד קוסטיה, נשלח פעם אחר פעם לשבור את המסך הרביעי ולהציג את מראה המקום שבפתיחת המערכות. למרות המעמסה (המיותרת ומלאת הפאתוס, יש לציין) שהנחיתו עליו, ברטונוב מצליח לשמור על אמינות גם בתוך מנעד הרגשות שעוברות על הדמות הכי אומללה במחזה שרווי בדמויות אומללות. ועדיין, למרות ההנחה, תצוגת המשחק שלו לא אחידה. מצד אחד, התפרצויות הזעם שלו כלפי אמא שלו היו מרשימות ואותנטיות. ומנגד, משהו באובססיביות של הדמות אל אהובתו נינה, שנמצאת בבסיס המחזה, לא משכנעת. ואולי זה המחיר שסיפור האהבה הזה משלם על החלפת חלק מהסאבטקסט בסצנות סקס.

גם על מיקי לאון, שהנוכחות הבימתית שלו בתור הסופר טריגורין לא מוטלת בספק, מעיבה ההחלטה לפלפל את ההצגה בתיבול סקסי. צ'כוב הציב אצל טריגורין כמה מהמונולוגים הכי חזקים במחזה, והדמות שלו עוברת מסע שלם שמתחיל בהתאהבות שנעצרת בכניעה, נמשכת במרד ונגמרת בבריחה פתטית חזרה אל המקום הבטוח שלו. בין לבין, צ'כוב נותן לצופים להבין לבד כמה מעוות מוסרית טריגורין, שנטש את המאהבת שלו רגע אחרי שבנם המשותף מת. אלא שלא נראה שלאון מנסה להציג טריגורין חלש, אולי אפילו להפך, והתוצאה קצת מבלבלת ואפילו צורמת.

השחף, תיאטרון "גשר", 2021. דניאל קמינסקי,
תורמת על הבמה, וגם מבחינה מוזיקלית. אפרת בן צור ב"השחף" של תאטרון גשר/דניאל קמינסקי

ונחזור לג'וי ריגר, כי איך אפשר שלא. התפקיד של נינה מאבד מהתמימות שלו, וזו בחירה מסוכנת. נינה של ריגר אינה טהורה וצחורה כמו "השחף" המטאפורי, אלא כמו הציפור האמיתית, זאת שיכולה לחרבן לך על הראש לפעמים, בלי לאבד פרומיל מהיופי החייתי שלה. כבר בגיחה הראשונה שלה אל הבמה, נינה גרסת 2021 של תאטרון "גשר" נשלחת לבצע קטע פאנק רוק שמבוסס על טקסט רוסי מלפני 125 שנה, כשהיא לובשת שמלת כלה שקופה, בזמן שהמחזאי של המחזה-בתוך-המחזה לובש בגדי BDSM חושפניים ומחזיק במיקרופון בין רגליו שיוצר תצוגה וולגרית וכל כך לא צפויה עוד לפני שהתחלנו להבין מי נגד מי. פאוזה. נשימה. סידור מחשבות. מסקנה. זה פשוט לא היה עובד אלמלא הקסם של ריגר.

שלוש המערכות הראשונות, שהוצגו ברצף בלי הפסקה באורך של שעה וארבעים, עברו ביעף פשוט בגלל שכל רגע שריגר הייתה על הבמה הוכיח ש"הזמן עובר מהר שנהנים". ובכל זאת, הובטחה ביקורת שלילית על התצוגה שלה והנה היא: ייתכן כי ריגר הפכה את נינה למושלמת מדי. נינה של צ'כוב הייתה שחקנית בינונית, בעולם בו "הרמה של השחקנים הבינוניים הרבה יותר גבוהה". אלא שקטעי המשחק במחזה-בתוך-מחזה של ג'וי ריגר היו נפלאים בדיוק כמו כל התצוגה שלה. עולה התהייה, האם ג'וי ריגר לא מסוגלת לנפק תצוגת משחק רעה, אפילו אם התסריט דורש את זה? יכול להיות, אבל איך אומרים אצלנו? לא בוכים על טעם וריח.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    4
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully