זה יקרה עוד 40 אלף שנה. גשושית המחקר "וויאג'ר 1" תגיע למערכת הכוכבים "ג'ירף", כשהיא נושאת עליה מתנת מחווה סמלית מהמין האנושי אל החיים התבוניים שנמצאים אולי אי שם בחלל החיצון. "הצלילים של כדור הארץ", נכתב על תקליט הזהב שהותקן על דופן החללית הקטנה, ולצדו מחט אלקטרונית והסבר פשוט עבור החייזרים שימצאו את התקליט ויבקשו להאזין לו. אם אכן אנחנו לא לבד ביקום, והשכנים שלנו שנמצאים במרחק 18 שנות אור יצליחו להאזין לתקליט, הם יזכו לשמוע את זמרת הסופרן הגרמניה אדה מוזר מבצעת את "נקמת הגיהנום מבעבעת בלבי", האריה המפורסמת של מלכת הלילה מתוך "חליל הקסם" של וולפגנג אמדאוס מוצרט.
כשמדברים על "יצירת מופת על זמנית" מדברים בדיוק על קטעים נדירים כאלה. זה היה נכון ב-1791 כשמוצרט הלחין את האופרה האחרונה שלו בדירה שכורה בפאתי וינה. זה היה נכון ב-1977 כשנאס"א בחרה בקטע הזה כדי לייצג את עוצמת הקול האנושי מחוץ למערכת השמש שלנו. זה יהיה נכון גם בעוד 40 אלף שנה. בינתיים, פיסת הגאונות הזאת חזרה לבמת האופרה הישראלית בתל אביב, כחלק מאחת ההפקות הכי מדוברת של השנים האחרונות. למעשה, שנים שלא הייתה פה כזאת הסתערות על כרטיסי אופרה. תשע ההופעות שנפתחו למכירה הפכו לסולד אאוט עוד לפני הופעת הבכורה, ואנשי האופרה מיהרו להכריז על עוד שתי הופעות נוספות. נכון לכתיבת שורות אלה, נותרו כרטיסים בודדים בלבד להופעה האחרונה. מדהים, יצירה בת 230 שנה שעדיין לא נמאסה.
מאז הבכורה המקומית ב-1997, בוצע "חליל הקסם" על ידי האופרה הישראלית בשמונה הפקות שונות, בין השאר בתרגום עברי מופלא של אהוד מנור. לא במקרה הפכה האופרה האחרונה של מוצרט לפופולרית כל כך, בישראל ובכלל. מדובר בסיפור על תקווה, על אמונה ברוח האדם וערכי חברות אל מול דטרמיניזם ממסדי. כל זה, עטוף באגדה על נסיך שיוצא להציל נסיכה בעזרת איש-ציפור, שיכולה לבדר גם ילדים קטנים. מין פנטזיה מוקדמת של דיסני.
בעיקר, מדובר בנקודה הכי בולטת בה האמנות הכי יפה של מוצרט פגשה את רוח השטות הבולטת שלו. המקום בו הוא הרשה לעצמו לכתוב אל פשוטי העם, ולא אל האריסטוקרטיה האירופאית. זו גם הסיבה שמדובר באופרה השלישית הכי מבוצעת בהיסטוריה - היא פונה אל חובבי האופרה המסורתיים, לצד חובבי מוזיקה שנרתעים מהרצינות הקודרת של בתי האופרה. מוצרט מת כחודשיים לאחר שניצח עליה לראשונה, ולא זכה ליהנות מפירות ההצלחה המסחרית הגדולה ביותר בקריירה שלו. זו עוד אחת מהנקודות הטרגיות שמרכיבות את אחד מהסיפורים הכי מסתוריים בהיסטוריה של האמנות, אבל זה סיפור אחר שיסופר בהזדמנות אחרת.
דווקא בגלל שמדובר באחת האופרות המבוצעות ביותר בהיסטוריה, ההפקה החדשה של "חליל הקסם", בשימוש הקונספט החדשני של קבוצת האמנות הבריטית "1927" שמתמחה בסנכרון קטעי אנימציה חיים אל תוך הופעות מוזיקה ותיאטרון, הפכה לאחד האירועים הפופולריים בעולם האופרה בשנים האחרונות. ההייפ מוצדק. לא רק שההפקה של הבמאי האוסטרלי בארי קוסקי עומדת בציפיות, היא גם מצליחה לגרום לוותיקי האופרה להתאהב מחדש ביצירה הכל כך מוכרת.
במקום הבמה הגדולה והעמוקה שאנחנו רגילים אליה בבית האופרה, עם התפאורות המרשימות והדינמיות, הפעם מתרחשת כל העלילה על רקע מסך אליו צצות מדי פעם הדמויות, קשורות לבמה מסתובבת. התוצאה היא מין שילוב של "לייב אקשן" עם אנימציה. מדובר בחוויה ויזואלית מרהיבה ומפתיעה, כמו לראות בפעם הראשונה את "מי הפליל את רוג'ר ראביט?" ולא להבין איך דמות דמות הבלש האנושית של בוב הוסקינס נלחמת עם חבורה של דמויות מצוירות.
הקונספט הייחודי עושה חסד עם עלילת האופרה, שהוגדרה במקור על ידי יוצריה כ"זינגשפילה" - מין גרסה גרמנית מוקדמת למחזמר. במקום דיאלוגים ארוכים שאמורים לבסס את תוכן העלילה המסובך, ההפקה החדשה מבצעת הומאז' לסרטים האילמים של שנות ה-20 של המאה הקודמת. כך למשל דמותו האפלה של מונוסטטוס מבוססת על דמותו של הרוזן אורלוק מ"נוספרטו" של פ.וו. מורנאו, דמותה של פמינה מבוססת על הכוכבת לואיז ברוקס, ואיש הציפורים פפגנו הופך בגרסה החדשה לבן דמותו המודרני של באסטר קיטון.
החשש שמא ההשקעה האדירה בצורה תאפיל על התוכן מתבטל בתוך זמן קצר. האמת היא הפוכה. ההצלחה של ההפקה הזאת מתבססת דווקא על ההרמוניה המופלאה שנוצרת על הבמה בין האסתטיקה החיצונית לבין היופי הנשגב של המוזיקה. וכך, קטעי הקישור המסובכים הופכים לשקופיות קצרות בסגנון הסרטים האילמים, וסיפור המסגרת מתגמד למעשה אל מול העוצמה של המוזיקה.
אלא שבאופן די חריג, הביצוע המוזיקלי לא הצליח לעמוד בהבטחה שהשאירה לו הבמה הייחודית. המנצח הישראלי הבינלאומי נמרוד דוד פפר, שיחגוג בשבוע הבא את יום הולדתו ה-37, חזר לאופרה הישראלית עם מעמד מכובד ב"מט" בניו יורק. ובכל זאת, דווקא בפרמיירה התל אביבית של ההפקה החדשה נרשמו לא מעט חריקות מצד תזמורת האופרה, שלרוב נקייה מתקלות. נקווה שמדובר בהתרגשות (נדירה) של פרמריירה כל כך מדוברת.
צוות הסולנים הישראלי, שהחזיק את האופרה עם הראש מעל המים בגאווה גדולה בתקופת הקורונה המשיך להרשים. שלוש הגבירות (אלינור זון, טל ברגמן והגר שרביט) ביצעו את הקטעים שלהן ללא רבב, ועזרו למשוך את הקהל אל תוך עולם הפנטזיה, במין הופעה שהייתה זוכה לכינוי "פלרטטנית" לפני מאה שנה. גם הסופרן של אלה וסילביצקי בתור פמינה עבד נהדר, כרגיל יש לציין. לא רק הטכניקה הקולית של וסילביצקי עומדת לזכותה אלא גם יכולת המשחק שלה, שבאה לידי ביטוי גם כיוליה, בהפקה הנשית של "רומיאו ויוליה" באופרה בעונה הקודמת.
אך מעל כולם בלט, ולא בפעם הראשונה, עודד רייך בדמותו של פפגנו. נראה שבכל פעם מחדש הקהל צריך להחליט האם רייך הוא שחקן מעולה שהפך לזמר אופרה, או זמר בריטון נהדר שהתגלה ככישרון בימתי מרשים. כך או כך, פשוט תענוג לראות אותו שוב על הבמה, כשהפעם במקביל לביצוע הקולי המדוייק הציג גם יכולות קומיות מפתיעות (וסייד קיק מפתיע בצורת חתול שחור מונפש, שכמעט גונב את ההצגה). לתפקיד זוגתו של פפגנו לוהקה טל גנור, בתפקיד קטן אך יעיל, כולל הדואט המפורסם "פה פה פה פה", שאולי מגדיר את הקלילות שהפכה את "חליל הקסם" ללהיט מיינסטרים באירופה כבר במאה ה-18 ועד היום. ובכל זאת, קשה שלא לחוש שכוכבת כמו גנור מבוזבזת בתפקיד הקטנטן.
לצד ההברקות הישראליות, דווקא "הרכש" מחו"ל הצליח לזייף, לפעמים אפילו תרתי משמע. הטנור המרשים של ארון בלייק זכור לטובה עוד מההפקה של "הספר מסביליה" במרץ 2020, רגע לפני שנגיף הקורונה סגר את בית האופרה למשך יותר משנה. אלא שהביצוע שלו כנסיך טמינו התגלה כאוסף של קלישאות, שללא עומק בימתי או תפאורה רק הבליטו את החדגוניות הבימתית שלו - וגם העיבו על אמינות סיפור האהבה בינו לבין פמינה הנהדרת של וסילביצקי.
ואי אפשר בלי "נקמת הגיהנום מבעבעת בלבי", האריה המפורסמת של מלכת הלילה. כזכור, היצירה האנושית שהגיעה הכי רחוק מכדור הארץ (תרתי משמע) ובכלל כנראה הביצוע הנשי הכי מפורסם ברפרטואר האופראי. זה קטע קשה לביצוע, כזה שבשבילו אנשים מתלבשים יפה ויוצאים אל האופרה. לא צריך להיות מעריץ של מוצרט בשביל להכיר אותו, כפי שלא צריך להיות חובב אופרה בשביל להעריך ביצוע טוב שלו. לשתי ההופעות הראשונות מתוך ה-11 הגיעה באטה ריטר, זמרת סופרן קולורטורה אוסטרית, שכבר ביצעה בעבר את התפקיד המפורסם כחלק מההפקה הנוכחית. בין אם אלה היו זיופים קלים עם תחילת האריה, או קטע השיא שהצליח באופן מפתיע להיות קר וחסר רגש למרות ביצוע טכני טוב, דווקא רגע השיא של האופרה הפך לרגע המאכזב ביותר שלה. האמור לעיל לא מנע מריטר לזכות לתשואות הרמות ביותר מהקהל בסיום המופע, אולי בזכות המצגת המרהיבה שלה כעכביש ענק שהצליחה להרשים את העיניים מספיק בשביל להתעלם ממה שהופיע באוזניים.
בסופו של דבר, מדובר בשילוב מנצח, ואירוע אמנותי שחובבי מוזיקה ובמה פשוט לא יכולים לפספס. המפגש המשולש של המוזיקה המורכבת-אך-נגישה של מוצרט יחד עם הסיפור החמוד-אך-מוזר של עמנואל שיקאנדר והקונספט המהפכני של "1927" ששוזר אנימציה מודרנית אל תוך האופרה הקלאסית מתגלה כלהיט שיכול היה להחזיק עוד הרבה יותר מ-11 מופעים תל אביביים. למרות לא מעט הרמות גבה שמרניות, זו עדיין אחת ההפקות הכי סוחפות ומהנות שנראו על במת האופרה מזה שנים, כזאת שניתן לומר עליה שהיא "בידור לכל המשפחה", ובאופן נדיר להתכוון לכך באופן חיובי.