במערכה הראשונה של "בית גוצ'י", סרטו הטרי של רידלי סקוט, האחים אלדו ורודולפו לבית גוצ'י מנהלים ויכוח על אסטרטגיית המכירות העתידית של אימפריית האופנה. אלדו מציע שיתחילו למכור בקניונים. רודולפו העקשן והגאוותן מסרב - מה לכהן בבית קברות ומה להם בקניונים?
כמובן שבסופו של דבר, המותג היוקרתי של המשפחה האיטלקית הגיע גם הגיע לקניונים, והנה הוא מגיע שוב, והפעם עם הסרט "בית גוצ'י", שמסוף השבוע מוקרן בבתי הקולנוע ולפיכך גם בקניונים, שמאכלסים את רוב האולמות האלה ברחבי העולם.
הסיפור של משפחת ג'וצי הוא מה שנקרא סיפור שיש בו הכל - בגדים נוצצים, סכומי כסף אסטרונומיים, תככים משפחתיים ואינטריגות חובקות עולם. זה סיפור שהיה חייב להפוך לספר, וזה קרה ב-2001, עם ספרה של שרה ג'יי פורדן שהתהדר בשם המאופק "בית גוצ'י: סנסציית הרצח, הטירוף, הזוהר והחמדנות". הספר היה חייב מתישהו להפוך לסרט, וגם זה קרה בסופו של דבר. ההפקה יצאה לדרך, ושלל כוכבות הוזכרו כמועמדות אפשריות לגלם את פטרישיה גוצ'י, מי שבסופו של דבר הפכה לדמות הכי שערורייתית במשפוחה. אנג'לינה ג'ולי, מרגו רובי ופנלופה קרוז, בין השאר, באו והלכו, והפור נפל על ליידי גאגא.
ליידי גאגא, כפי שכבר הוכיחה ב"כוכב נולד", אידיאלית לגלם דמויות של אאוטסיידריות, וכזו היא הדמות שלה כאן, שנולדה בשם פטרישיה מרטינלי - צעירה ענייה מצפון איטליה שמעולם לא הכירה את אביה הביולוגי. את מאוריציו גוצ'י, יורש העצר של המשפחה בגילומו של אדם דרייבר, פגשה במקרה במסיבה, והוא נשא אותה לאישה למרות התנגדות אביו האליטיסט רודולפו, שהתחלחל מכך שכלתו לעתיד לא מבדילה בין הציירים קלימט ופיקאסו.
"בית גוצ'י" מתחיל כמעין סרט בורקס, שבו רודולפו מאיים לנשל את מאוריציו מהצוואה בשל בחירתו הרומנטית; הופך לטלנובלה שבמסגרתה פטרישיה מוכיחה למי שזילזלו בה כי היא הרבה יותר ערמומית מכפי שחשבו; ממשיך כקומדיה שחורה על הכבשה השחורה של המשפחה, פאולו בגילומו הגרוטסקי של ג'ארד לטו, שהופעתו כשוטה הכפר וליצן החצר של אימפריית האופנה לבטח תכבד אותו במועמדות לאוסקר; ומסתיים כמותחן מאפיה.
על העיבוד לספר היו אמונים רוברטו בנטיבניה, תסריטאי איטלקי-בריטי בתחילת דרכו; ובקי ג'ונסטון, אחת התסריטאיות הוותיקות שפועלות כיום בהוליווד, שהיתה מועמדת לאוסקר לפני כשלושה עשורים על "נסיך הגאות והשפל". התסריט שלהם מיטיב להראות איך השליטה במשפחה עוברת כל פעם ליד אחרת, כמו כדור ברולטה, וממחיש שוב ושוב שהחיים הם גלגל.
אפשר רק לדמיין מה במאי מנייריסט ויומרני מסוגו של פאולו סורנטינו, למשל, היה מעולל עם סיפור כזה. הוא לבטח היה משתמש בכותרות ביניים ובשאר אמצעים מלאכותיים כדי להפריד בין פרק אחד לאחר. רידלי סקוט לא עושה זאת, ומכבד מספיק את הקהל כדי שיבין לבד.
זה הסרט השני של סקוט שיוצא בחודשים האחרונים - קדם לו "הדו-קרב האחרון". בגיל 83, השליטה שלו בטכניקה הקולנועית מיומנת מתמיד, ונראה שהוא נהנה מכל רגע. גם כשהבימוי חוטא בטעם רע, נראה שהדבר נעשה במכוון. אופרת הסבון הזו מאפשרת לו להשתולל לא רק עם סנסציות משפחתיות, אלא גם עם בגדים ססגוניים ותצוגות משחק ססגוניות עוד יותר.
עוד לפני צאתו לאקרנים, "בית גוצ'י" משך הרבה אש בתקשורת האמריקאית וברשתות החברתיות בגלל הליהוק. למרות הזהות האתנית של המשפחה, כמעט כל השחקנים אינם איטלקים או איטלקים אמריקאים, וגם לא נראים כאלה. אדם דרייבר, למשל, לא נראה כאילו שהוא מגלם את מאוריצ'יו גוצ'י, אלא את לאונרד כהן בשנות השבעים.
רק שניים כאן הם איטלקיים אסלים: אל פצ'ינו, שעושה כאלדו גוצ'י את אחד מתפקידיו הטובים בשנים האחרונות; וליידי גאגא, אך דווקא היא מותירה רושם פחות "אותנטי" מכולם. היא נראית כמו חנאן עשראווי, ומדברת במבטא רוסי.
זה נשמע רע, אבל בסופו של דבר, הליהוק והמבטאים המשונים עוזרים לסרט לשבור את הסטריאוטיפים הנדושים בכל הקשור לייצוג של איטלקים על המסכים האמריקאים. כן, כמו ב"סנדק" ובכל החיקויים והפארודיות שלו, גם כן יש הרבה אמוציות וקשרים עם הפשע המאורגן, אבל מעבר לזה, לא תמצאו את המניירות והקלישאות הרגילות של הז'אנר. השחקנים והשחקניות נראים ונשמעים אחרת, והדמויות לא מנשקות אחת את השנייה על כף היד ומחליפות מתכונים לזיטי. גם הבחירות המוזיקליות לא מיישרות קו עם הקלאסיקות של מוריקונה ורוטה, ותחת זאת משתמשות בשירי פופ קצביים של בלונדי ויורית'מיקס ברגעים הכי לא צפויים. לולא השם "גוצ'י", קל היה לשכוח שמדובר במשפחה איטלקית.
יש לציין כי גלריית הדמויות העשירה כוללת גם דמויות שאינן בנות משפחת גוצ'י. סלמה הייק מגלמת מגדת עתידות שנדמית בתחילה שולית בעלילה, אך הופכת למרכזית עד מאוד. את המאהבת של מאוריציו מגלמת קמי קוטן, השחקנית הצרפתייה שפרצה בזכות תפקידה כאנדריאה ב"עשרה אחוז" ומאז הפכה לאחת השמות הכי חמים בהוליווד, וממש השבוע הצטרפה גם לצילומי "גולדה" של גיא נתיב. בהקשר זה, בשלב מסוים נכנסים לקלחת גם אורחים מן המזרח התיכון. "בית גוצ'י" נמשך לא פחות מ-157 דקות, אז יש פה זמן להכל.
כיאה לסרט באורך כזה, יש בו גם רגעים פחות מעניינים, אך בסופו של דבר הוא מהנה ומשעשע. עם זאת, בתום הצפייה עולה השאלה - למה בעצם ראינו את זה? מה הפואנטה?
תשובה אפשרית: "בית גוצ'י" הוא סרט על הפער בין טעם טוב וטעם רע, אופנה עלית ואופנה תחתית. פעם אחר פעם, התסריט בוחן את הגבולות הללו, למשל עם הסצינה בה פטרישיה מזדעזעת לגלות כי מוכרים בשוק חיקויים של המותג המשפחתי, עם משל שמספר פאולו על הדימיון וההבדל בין צואה ושוקולד, וכמובן עם אותו ויכוח סביב השאלה אם מקומה של גוצ'י בקניונים או לא. התשובה מוכיחה שבסופו של דבר, הגבוה והנמוך תמיד יתחברו, יתערבבו וייבלעו זה בזה.
צחוק הגורל: היום גוצ'י ובתי אופנה אחרים יכולים רק להתחנן שהקניונים לא יבעטו אותם החוצה, וזה נכון גם לגבי בתי קולנוע. עם המעבר לקניות אונליין ולסטרימינג, הקניונים כבר לא צריכים את מותג היוקרה האופנתי או את הוליווד, יש להם מקורות הכנסה מניבים יותר. הסרט הבא של רידלי סקוט כבר בטח יהיה על תככים בעולם הגלידה.