נפתח במובן מאליו: מאחורי ערן צור (טאטו, כרמלה גרוס וואגנר וקריירת סולו מפוארת), שלומי ברכה (כחבר מוביל במשינה וכסולן) ודני מקוב (בין היתר כחבר נקמת הטרקטור ובית הבובות, וכמי שניגן באלבום המופת "נגיעות") יש כמות כמעט בלתי סבירה של קלאסיקות. אלה שלושה נפילים שהיו שותפים, כל אחד בדרכו, לשירים שמרגשים כל מי שאוהב רוק ישראלי והתבגר בישראל בעשורים האחרונים. בקיצור: מדובר באנשים שיכולים להשקיף בנחת על הקריירה, לטפוח לעצמם על השכם, להמשיך להופיע עם להיטיהם לעד ולזכות בשבחים מעת לעת.
אבל הם בחרו אחרת. למי שפספס, השלושה החליטו שלא לקפוא על שמריהם ולהקים להקה חדשה, סופרגרופ (עניין נדיר למדי בישראל): טריו רוק אלטרנטיבי ואנרגטי בשם טריפולי. ההרכב שהושק בקיץ האחרון הוציא לאחרונה גם אלבום ראשון, הנושא את שם הלהקה. הרעב הזה אמנם ראוי להערכה, אבל מפני שלשלושה האלה יש זכויות כל כך רבות, גם הציפיות גבוהות בהתאם, וכך גם האכזבה. מדובר באלבום חלש מאוד, כל כך רחוק מהשיאים של חברי הלהקה, ולעתים אף תמוה.
הלך הרוח של האלבום משועשע, אבל נדמה כילדותי, מה שמתבטא בעיקר בטקסטים. דוגמה מייצגת היא "סדום והמורה" - כביכול תיאור של ניהיליזם, שנבלע תחת משחק המילים המטופש שהפך לשם השיר. ל"חמישים שישים", הסינגל השני, דווקא יש פוטנציאל - קטע גיטרה מגניב, ניחוח פאנקיסטי, קולות רקע שמזכירים במשהו את אלה של "קרבות תרנגולים" המיתולוגי, אבל השיר פשוט קורס תחת רצף טקסט סתום וחסר פשר ("איסמעיל הנייה בא לי עם טורייה" - לאן לעזאזל זה הולך?). הדוגמה המתסכלת ביותר היא "פמיניסטית" האווילי, הכאילו הומוריסטי, אך בעצם עבש ומיושן ("רציתי לנשק מאחורי התנוכים, אבל היא מרחה שם סנו נגד יתושים"). זה כנראה השיר הכי בומרי של העשור.
בין אלה יש מעט מדי שירים שכיף לחזור אליהם. הטריו עובד - הרוק שמח, הגיטרה רוקדת בין הבס והתופים - אבל כמעט שאין ניצוצות. נקודת האור של האלבום היא "נחש", כמוסה מאמצע הניינטיז, ארוכה ביחס לשירים אחרים באלבום (05:33). זאת אגדה אפלה וקצת פחות היתולית, שמזכירה במשהו את המכשפות, אבל יש בה כל מה שקיווינו שיהיה כאן: היתוך של כישרון וניסיון מצטבר, שמתגבש לאגרוף מוזיקלי בבטן. כמה חבל שאין כאן יותר מזה.
למהלא - "?"
זה לא הפרויקט היחידי שהתגבש ברוק הישראלי לאחרונה. בתחילת החודש הושק האלבום של למהלא - הרכב בהנהגת אדם בן אמיתי ("את לא יודעת", "12 סיבות"), שקיבץ לידו מוזיקאים מנוסים כמו הדר גרין (בס), מתן אפרת (תופים) והנשפנים עידית מינצר, שחר זיו וטל בן רעי. האלבום של ההרכב, שהושק באותו שבוע כמו זה של טריפולי, נקרא "?".
האלבום של למהלא הוא הגרסה המוזיקלית לשמיכה ושוקו ביום גשום. מדובר באלבום רך ונעים, מתקתק במידה, גם אם לא מטלטל בשום צורה.
אחרי פתיחה פושרת יחסית, החל מאמצע האלבום הדברים מתחילים להיות מעניינים, החל מהדואט החמוד עם איה זהבי פייגלין, "בא לי להיות איתך"; בלדת ההתבגרות "יש כמוך אלף" (מילים: איה כורם; פסנתר: שלומי שבן); ובעיקר "הלאה" - שהוא בפשטות משירי הרוק הטובים של השנה, עם תנופה נהדרת וממכרת וגיטרות מסעירות. זה היה הסינגל הראשון מהפרויקט, מה שהגביה מאוד את הציפיות ממנו, ואפשר רק להצטער ששאר השירים כאן לא הולכים בדרכו והרבה יותר רכים באופיים.
בסוף מגיע "אנשים צריכים אנשים" הנוגע ללב, ונדמה שהוא מסכם היטב את רוח האלבום והשותפות שמאחוריו, ונוסף לכל הוא גם מידבק. שמרו לכם לסערה הבאה.