את השורה התחתונה אפשר לכתוב עוד לפני הפתיח: אין שום סיבה לראות את העונה השנייה של "טייגר קינג". למעשה, לא צריך אפילו לצפות בחמשת הפרקים החדשים של סדרת הדוקו מבית נטפליקס כדי לדעת שמדובר בחווית צפייה מיותרת. האמת, זה לא שהעונה רעה במיוחד, משעממת במיוחד או עשויה רע במיוחד - היא פשוט מיותרת.
העונה הראשונה של הסדרה, שהחברים בשלוחה הישראלית של נטפליקס ממשיכים להתעקש ולקרוא לה "חיות רעות", הייתה אירוע טלוויזיוני מפתיע שהגיע בתחילת מגפת הקורונה, ונתן למנויים של נטפליקס אפשרות לברוח הכי רחוק שאפשר מהמציאות. בביקורת שפרסמתי באתר הזה במרץ 2020 כתבתי שמדובר במקרה נדיר של סדרה דוקומנטרית מז'אנר הפשע האמיתי בנטפליקס שלא נמרחת יתר על המידה, ובסוף העונה הצופה רק רוצה עוד ממנה. לא מן הנמנע שחלק מההתלהבות מהסדרה הייתה קשורה לעיתוי שבה עלתה, בזמן שמגפת הקורונה החלה לשתק את העולם ונראה שכולנו חיפשנו אסקפיזם. נטפליקס היכו בברזל בעודו חם, והפיקו בזריזות ספיישל בהנחיית ג'ואל מקהייל שראיין את הדמויות המרכזיות בסדרה. הספיישל, שיצא פחות מחודש לאחר עלייתה של הסדרה לאוויר, חטף ביקורות קוטלות מהמבקרים ומהקהל, ובצדק, אך נטפליקס לא למדו את הלקח, וניסו לסחוט עוד קצת לימונדה משאריות הלימון.
מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר
הבעיה היא שלא נותר כבר מה לסחוט. העונה הראשונה של "טייגר קינג" הצליחה לשזור את כל קווי העלילה הצבעוניים של הסיפור בצורה מעוררת הערכה. כת סקס הזויה (כמו גואל רצון, רק עם פילים, קופים וחתולים גדולים); ברון סמים מקובה שטוען כי הוא ההשראה לדמותו של טוני מונטנה ב"פני צלקת"; אישה שמתוארת כ"אמא תרזה של הנמרים" אבל יש סיכוי שהיא רצחה את בעלה המיליונר והאכילה את גופתו לטיגריסים שלה; חתונה פוליגמית בין שלושה גברים (שניים מהם סטרייטים); תקיפות מתועדות של טיגריסים; תאונת נשק קטלנית, המון קעקועים ומעט שיניים בריאות. כל זה עוד לפני שדיברנו על כוכב הסדרה הבלתי מעורער, ג'ו אקזוטיק.
שיהיה ברור: ג'ו אקזוטיק ייכנס לספרי ההיסטוריה כאחד מהדמויות הכי טובות בתולדות הטלוויזיה הדוקומנטרית, אלא שאין דרך להגיש מחדש את הסיפור שלו. לזכותם של יוצרי הסדרה, הם לא פשפשו בארכיון וניסו להגיש לנו שאריות מחוממות, אלא בחרו לזרום עם העלילה קדימה בציר הזמן, והתמקדו במה שקרה מאז שהסתיימה העונה הראשונה. זו בחירה הוגנת מצד אחד, אבל גם קטלנית לסדרה, מכיוון שכפי שלמדנו בעונה הראשונה, ג'ו עצמו נמצא בכלא ולכן לא יכול לתרום יותר מדי לעונה החדשה. גם קרול בסקין, הנמסיס הגדולה של ג'ו, מאבדת את המרכזיות שלה בסיפור באופן טבעי. אין לה רצון לספק עוד נשק טלוויזיוני ליוצרי הסדרה שהציגו אותה כרוצחת פסיכופטית בפוטנציאל, והיא אף ניסתה - ונכשלה - למנוע את עליית העונה השנייה באמצעות צו מניעה מבית המשפט.
שני הפרקים הראשונים של העונה השנייה עוד מנסים בכוח להחיות את הסיפור של ג'ו אקזוטיק וקרול בסקין, עם התמקדות בתומכים המטורפים של ג'ו שניסו לגרום לדונלד טראמפ להעניק לו חנינה נשיאותית. הפרק השני מתרכז בעיקר בדון לואיס, בעלה של קרול בסקין שנעלם בצורה מסתורית. באופן מפתיע, דווקא שני הפרקים עם הכי הרבה קשר לעונה הראשונה, שכוללים כמה מ"הכוכבים" המקוריים שלה, הם הכי חלשים בסדרה. נראה שהיוצרים ונטפליקס בעיקר מבקשים להראות כמה גדול היה הדיבור על הסדרה, הנה, אפילו נשיא ארה"ב מדבר עלינו, והמשטרה וכל מיני בלשים מפורסמים מנסים לפענח מחדש את הסיפור שלנו.
אלא שהמשך הסדרה מתעסק בכמה דמויות משניות מהעונה הראשונה, שבאופן מפתיע מצליחות לעניין הרבה יותר מהכוכבים המקוריים, בעיקר כי הם חושפים את המעגל האכזרי של הסחר בבעלי חיים אקזוטיים שתמיד ניצב ברקע, כמעט כמובן מאליו ביקום הקולנועי של "טייגר קינג". טים סטארק, דמות שולית לחלוטין מהעונה הראשונה, הופך להיות הנבל הגדול של העונה הזאת. מדובר בעוד סוחר בעלי חיים, בדיוק כמו דוק אנטיל (שלא מופיע בכלל בעונה השנייה) וג'ו אקזוטיק, רק בלי הקסם האישי או סיפור החיים הקשה. איך דודי אמסלם אומר? מניאק שיודע שהוא מניאק.
סטארק הוא מניאק מודע מאוד, עד כדי כך שהוא המציא לעצמו אלטר-אגו בשם "סו" (כמו בשיר של ג'וני קאש) שאליו הוא מנתב את כל התכונות החיוביות שלו. בסדרה אנחנו לא זוכים לפגוש את סו או את התכונות החיוביות שלו, אלא רק את האדם המסוכן שמתעלל באופן שיטתי בבעלי חיים, ואמריקאים מטומטמים בוחרים לתת לו כסף כדי לצפות במופעים שלו.
ההתמקדות בסטארק מונעת מהסדרה להידרדר למחוזות השעמום. מדובר בדמות שמעוררת סלידה מכל כך הרבה סיבות שונות, אבל לא משעממת לרגע. ההתמקדות בסטארק וההידרדרות שלו מגג העולם אל פשיטת רגל (כלכלית ומוסרית) מהווה באופן נוח סוג של תיקון ליוצרי הסדרה רבקה צ'ייקלין ואריק גוד, שספגו ביקורת על כך שהסדרה לא הציגה קו יותר נוקשה כלפי התעשייה שסיקרו. ביקורת מוצדקת, יש לציין.
ג'ו אקזוטיק הוצג בעונה הראשונה כאדם מורכב שסבל מילדות קשה והפך לגבר דכאוני ואובדני, שהחיבור לבעלי חיים הציל אותו ממוות. בעונה השנייה, ג'ו מכה על חטא ומסביר שבכלא הוא הבין כמה זה לא אנושי לשים יצורים חיים בכלוב, ומבקש להתנצל בפני הנמרים שהחזיק בעבר. במובן מסוים יש פה צדק פואטי. ג'ו, שהתפרנס במשך שנים מניצול של יצורים חזקים, מנוצל על ידי יוצרי "טייגר קינג", בזמן שהוא כלוא בכלוב, כדי להניב עוד קצת רווח. לחם ושעשועים. הניצול הזה מעגלי. אם בסופו של דבר ההצלחה של הסדרה והעדויות המפתיעות שבה יעזרו לו לצאת מהכלא, אז מי בעצם מנצל את מי?
ויש את בעלי החיים, שגם בעונה הזאת מופיעים בעיקר ברקע. בזמן כתיבת שורות אלה, יש יותר טיגריסים בכלובים בצפון אמריקה מאשר שניתן למצוא טיגריסים חופשיים בטבע. אם יש משהו אחד חיובי שאפשר להגיד על העונה השנייה של "טייגר קינג", הוא שהיא מזכירה לנו את הפשע הגדול הזה שממשיך להתקיים בצורה חופשית בביתם של האמיצים וארצם של החופשיים.