בכתבה מרתקת שפורסמה באתר הזה לרגל 20 שנה לצאת הספר הראשון בסדרת "הארי פוטר", גולל אילן קפרוב את סיפור חייה המורכב של ג'יי קיי רולינג עד להפיכתה לסופרת המצליחה בהיסטוריה האנושית. בין שלל הסופרלטיבים המוצדקים שנזרקו בכתבה, עובדה אחת כמעט הלכה לאיבוד: "עד יציאתו לאור של 'הארי פוטר ואבן החכמים', לא זכו ספרי ילדים לביקורות רבות בבריטניה. התפיסה הייתה שעצם קיומם מספיק, והניסיון למצוא בהם ערך מוסף נדון לכישלון". כמה מדהים לחשוב על זה, שעד שהגיעה רולינג, הסתפקנו פשוט בידיעה שספרי ילדים קיימים. ה"רזון דטרה" שלהם היה להיות ספר ילדים.
רולינג שווה היום לפי ההערכות יותר ממיליארד דולר. חשוב לזכור שאת ההון שלה היא לא עשתה מהשקעה טובה במטבעות קריפטו או פיתוחים טכנולוגיים פורצי דרך. כל סנט שהיא הרוויחה ב-25 השנים האחרונות הגיע מהכישרון הנדיר שלה בכתיבת ספרי ילדים. העובדה שמעתה ועד עולם כל ספר שלה יעמוד תחת זכוכית מגדלת של ביקורות וניתוחים הוא מחיר קטן שהיא תאלץ לשלם.
ואכן, ספרה החדש של רולינג "ג'ק וחזיר חג המולד" הוא ספר ילדים מהסוג שלפני 25 שנה מבקרי ספרות לא היו טורחים לבזבז עליו זמן. זה לא אומר חלילה שהוא רע, אלא שיש איזו תחושה מטופשת בניתוח ספרותי שלו. הסיפור פשוט למדי, כמו שסיפור ילדים אמור להיות: ילד בן 7 מאבד את בובת החזיר האהובה עליו, ובאמצעות קסם של חג המולד יוצא יחד עם בובת חזיר חליפית לחפש אותה ב"ארץ איבוד", המקום אליו מגיעים כל הדברים שנאבדו לבני האדם במרוצת השנים. יש לג'ק זמן מוגבל - עד סוף חג המולד - להציל את "החבר הכי טוב שלו" ממלתעותיו של "המאביד", כותש הצעצועים האבודים. ספוילר: יש סוף טוב. ברור. זה סיפור ילדים, מה חשבתם?
מדובר בסיפור מעולה, שנכתב ביד אמן, עם סיפור מסגרת מודרני ומעורר הזדהות על שני אחים חורגים שסובלים מהבחירות של ההורים שלהם. עולם הפנטזיה שרולינג בוראת אל תוך היקום העצוב הזה מורכב ומלא פיתולים, כולל כמה ממש מפתיעים ומרגשים לקראת הסוף. אלא שיש לומר את האמת: כנראה שאם הספר היה נכתב על ידי כל סופרת ילדים אחרת, והשם "ג'יי קיי רולינג" לא היה מרוח באותיות זהב (תרתי משמע) על כריכת הספר, לא היה שום סיכוי שהייתם קוראים כרגע ביקורת עליו.
אם לחדד את הטענה, אפשר לומר ברמה די גבוהה של ודאות שאלמלא היה נכתב על ידי רולינג, אף הוצאת ספרים ישראלית לא הייתה טורחת לתרגם ספר על חזיר (!) שיוצא להרפתקאה קסומה בחג המולד (!!) בסיפור שניתן לראות בו אנלוגיה ברורה לסיפור צליבתו של ישו (!!!).
אם תלכו לחנות הספרים הקרובה לביתכם ותבקשו לקנות את "מזמור חג המולד" של צ'ארלס דיקנס, אחד מהספרים האהובים והנמכרים ביותר מאז המצאת הדפוס, תקבלו בוודאי מבטי תמיהה. הנובלה אמנם תורגמה לעברית בשנת 1956 כחלק מאנתולוגיית סיפורים בריטיים אך מאז נעלמה מהדפוס והפכה לפריט לאספנים. גם את "הגרינץ' שגנב את חג המולד", אחד מהאהובים שבספריו של ד"ר סוס, לא תרגמו לעברית עד שנת 2018, יותר מ-60 שנה לאחר שפורסם, וגם זה רק בזכות סרט אנימציה מוצלח שעלה לאקרנים בישראל. בתרגום העברי אגב, בחרו לתת לו את השם "הגרינץ'", ולהשמיט את המילים "חג המולד" מהכריכה.
וזה הגיוני. למרות שאנחנו חלק מהכפר הגלובלי הקטן, ילדי ישראל עדיין לא חוגגים את חג המולד, ומעשיות ברוח החג לא מדברות אל הקורא הישראלי הממוצע. אלא שכנראה הקסם של רולינג (שמתבטא גם בפוטנציאל המסחרי) גדול מהחרדה הישראלית מכל דבר שמריח מחגים של גויים, והנה לא רק שהספר תורגם, אלא המילים "חג המולד" נותרו בגדול על כריכת הספר.
מי שתרגמה את הספר לעברית היא גילי בר-הלל סמו. בחירה כמעט מתבקשת, לאור העובדה שבין השאר היא תרגמה את כל ספרי "הארי פוטר" לעברית וגרמה גם לילדי ישראל להתאהב בספריה של רולינג. הגרסה העברית קריאה וזורמת כצפוי, למרות שקשה להתעלם מכמה בחירות תרגום קצת צורמות. כך למשל הבחירה להפוך את השם "Land of the Lost" הקסום והדו-משמעי ל"ארץ איבוד" היבש והחדגוני מרגישה מפוספסת. בחירה תמוהה נוספת היא הבחירה בשם "המאביד" ליישות המאיימת ששולטת ביד קשה בארצם של האבודים, זאת למרות השם האנגלי הפשוט שלו: The Loser. נראה שכל תרגום פרט ל"הלוזר" עושה עוול לכוונה המקורית של המחברת. מאידך, התרגום כן מצליח להתמודד יפה (למעשה, כבר במילה הראשונה של הספר) עם עיוותי שפה אנגליים של פעוטות.
יש לא מעט טענות שאפשר להעלות נגד הספר. ראשית, הוא דומה ללא מעט סיפורים שאנחנו כבר מכירים. בובות וצעצועים שקמים לתחייה בזמן שאף אחד לא רואה? ראינו את זה בארבעה סרטים של "צעצוע של סיפור", ועוד לפני זה באלף גרסאות של "מפצח האגוזים". שלא לדבר על הקלישאה של "הקסם של חג המולד" שעומד לפוג בחצות, והילד שמתכווץ לגודל מיניאטורי, שמוכר לנו עוד מ"אליס בארץ הפלאות". ובכלל, מסע הנדודים שג'ק והחזיר עוברים בארץ איבוד גם הוא מרגיש כמו הומאז' לקלאסיקות ספרותיות. מ"פאוסט" של גתה, דרך "הקומדיה האלוהית" של דנטה ועד "האיליאדה" של הומרוס, עם תיבול מטיפני על סף הדתי של הקרבה סטייל הברית החדשה.
אבל האמת? הילדים בכלל לא ישימו לב לכל זה, ספק אם ההורים העייפים שיקריאו להם את הספר ישימו לב לדימיון בין "מאורת המאביד" לממלכתו של האדס מהמיתולוגיה היוונית, בדיוק כפי שהם לא ישימו לב לדימיון בין "אי האהובים" לשדות האליסיום של הומרוס. רולינג שוזרת את כל האילוזיות האלה באופן טבעי לטקסט, בצורה שלא פוגעת בכלום מהזרימה של הסיפור. מה שמרשים באמת הוא שהיא גורמת לכל זה להיראות כל כך פשוט.
בכריכה הפנימית של הספר נכתב כי רולינג היא "אחת ממספרות הסיפורים הגדולות בעולם" וקשה להתווכח עם העובדה הזאת אחרי שחצי מיליארד מספריה נמכרו בעשרות שפות ברחבי העולם. האם אפשר להשוות את הספר החדש לספרי "הארי פוטר"? בוודאי שלא, אבל זה רק בגלל שהרף שהיא הציבה לעצמה בעבר כל כך גבוה.
בגב הספר תוכלו לראות את האיור הצבעוני היפה של ג'ים פילד שמציג את ג'ק המכווץ מתחבא מהכלב של סבא וסבתא שלו. רעיון חביב למדי, אך לא מקורי בעליל, מכיוון שהוא כבר בוצע ב"מותק, הילדים התכווצו". זה קצת מבאס, מכיוון שמהאישה שהמציאה יש מאין את משחק הקווידיץ' יש ציפייה למינימום של יצירתיות שלא מופיע בספר הזה.
ועדיין, עצם ההשוואה בכלל לא הוגנת. בדיוק כפי שאנחנו לא שופטים כל אלבום חדש של פול מקרטני בהשוואה ל"סרג'נט פפר", כך לא צריך לשפוט כל ספר חדש של ג'יי קיי רולינג בהשוואה ל"האסיר מאזקבאן". אם מסתכלים בצורה נקייה על "ג'ק וחזיר חג המולד" מוצאים מעשייה פנטסטית מתוקה ומלאה במסרים חיוביים לילדים ברוח התקופה, בשפה מהפנטת ובתרגום קולח שאי אפשר להפסיק לקרוא. נס חנוכה של ממש.