1. מתישהו בשלהי העשור הראשון של המילניום הופיע ברשת מערכון רדיו ויראלי של שרון טייכר, פרודיה קורעת על פרסומות של חברות כמו "מחסני חשמל", שנודע כמערכון "טוסטר משולשים". זה היה רצף קורע של מוצרים מופרכים, כמו כבל מקצר, טוסטר מתומנים, משחת שיניים חשמלית או תנור מקרר, אותם הציבור מוזמן לרכוש במסגרת מבצע בלתי אפשרי. יותר מעשור אחרי, זה עדיין "שופך", כמו שאומר בנט-זרחוביץ'.
אמש, ארץ נהדרת, באמצעות אותו שרון טייכר, הציגו וריאציה על הקטע הזה לכבוד חגיגות הקניות של נובמבר, כמין מחווה או שחזור של אותו קטע - אבל בשביל מי שמכיר את הבדיחה זה לא היה שווה יותר מכמה חיוכים. האפקט דהה. החומר קצת עייף.
התחושה הזאת ליוותה כמעט את כל הפרק האחרון של ארץ נהדרת: כמעט כל הבדיחות כבר משומשות וצפויות. שוב מנחם הורוביץ ואביבית בר זוהר, שוב מני ממטרה עושה חיות, שוב גדעון סער כרובוט מנומס. זה שווה כמה חיוכים מפוהקים, אבל מאוד חוזר על עצמו.
2. ארץ נהדרת השתעשעה אתמול עם דמותה של רינה מצליח (שני כהן), כמייצגת של התקשורת הישראלית כולה. מצליח-כהן נזפה בדמויות הפוליטיקאים שישבו בפאנל, שמדברות בגסות אחת לשנייה במקום לעשות זאת בתכנית שלה. בפאנל צפוי מאוד ברובו, זה אולי הדבר החריף ביותר שנאמר: התקשורת מצקצקת על שיח פוליטי פרובוקטיבי אבל גם מתגמלת אותו בזמן מסך רב, ונבנית ממנו.
השאלה שנשאלת כאן היא אם הבדיחה אינה קצת גם על חשבון ארץ נהדרת עצמה. דוד אמסלם ושירלי פינטו זכאים כמובן לביקורת, אבל האם הם אמנם הגורמים הפוליטיים החשובים של השבוע? האם הם השפיעו באיזה אופן על חיינו השבוע? האם הם לא זכו למנת התהילה/לעג שלהם בארץ נהדרת אך ורק בגלל אותם דברים בוטים שמובילים להזמנה מזועזעת לפאנלים הפוליטיים? ואם אמנם לא היה סיפור פוליטי גדול יותר - לא מוטב להשקיע את האנרגיות של "ארץ" באפיקים אחרים?
כמו בתקשורת הפוליטית, גם תכניות סאטירה נוטות לסבול בסוף מאותה הבעיה: קל להתעסק בפרובוקציות וללעוג להן, וזה נוח יותר מלהתמודד עם דברים נפיצים או חשובים יותר.
3. בשולי הדברים, דמות אחת כבשה את הלב בפרק הזה, ושוב היה זה - מכל האנשים - דווקא מנו מחתונמי. לא צריך לראות את תכנית השידוכים כדי להיקרע מצחוק מול החיקוי הרענן של אלי פיניש. כמו שהדמות הזאת אוהבת לומר: זה רעיון שלכם שהוא טוב.